הנני מאת ג'ונתן ספרן פויר. מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת,זמורה-ביתן, 653 עמ'.
'הנני' – ספרו של ג'ונתן ספרן פויר – הוא רומן שאפתני. אהבתי אותו מאוד. הוא לא היה ארוך מדי בעיני (נהניתי מכל דף), ואף אם יש בו מעט קיטשיות, כפי שיש המבקרים, היא לא הפריעה לי כלל ליהנות ממנו מאוד. זהו ספר משעשע, אך לא קליל. הוא גדוש בתובנות צורבות ורציניות. ומתחת לשנינות רוחש לא מעט עצב. 'הנני' הוא ספר מאוד יהודי-אמריקני, שקולו הייחודי מתכתב עם המסורת הספרותית הזאת.
'הנני' מתאר את התפרקותם של נישואים, במקביל לסכנת השמדה המרחפת מעל מדינת ישראל. בלי לחטוא בספוילרים, אומר שה"פתרון" ברמה הספרותית שנותן פויר בסופו של דבר לסיפור הלאומי מאכזב מאוד, ומקבל ציון חלש. לעומת זאת ההתמודדות עם הנושא המשפחתי סוחפת, לעיתים פשוט מבריקה. לא אכתוב כאן ביקורת על הספר או סקירה שלו (אך זוהי כן המלצה). רק אגע ברעיון מעניין שמועלה לקראת סוף הספר, בפיו של מקס, הבן האמצעי של ג'ייקוב וג'וליה בלוך, בדרשת בר המצווה שלו על פרשת 'וישלח'. פרשה שבה המלאך שנאבק עם יעקב אומר לו "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ", כי הוא שָׂרָה, כלומר נאבק, עם אלוהים ועם אנשים". דורש מקס:
יעקב נאבק עם אלוהים כדי לקבל ברכה. הוא נאבק עם עשו כדי לקבל ברכה. הוא נאבק עם יצחק כדי לקבל ברכה, ועם לבן כדי לקבל ברכה, ובכל פעם ניצח. הוא נאבק כי הוא ידע שהברכה ראויה למאבק. הוא ידע שמקבלים רק את הדברים שמסרבים להרפות מהם.
ישראל, מולדת העם היהודי, פירושה 'להיאבק עם אלוהים'. לא 'לשבח את אלוהים', או 'לסגוד לאלוהים', או 'לאהוב את אלוהים', אפילו לא 'לציית לאלוהים'. למעשה, זה ההפך מ'לציית לאלוהים'. מאבק הוא לא רק המצב הקיומי שלנו אלא הזהות שלנו, השם שלנו.
ישראל כמאבק. ולא סתם מאבק, אלא מאבק עם האל. זווית מעניינת להתבונן על הזהות שלנו, השם שלנו, ומשמעויותיו.
לא פחות מכך מעניינת הגישה למאבק, והעלאה על נס של הסירוב להרפות. זאת לעומת הגישה הדוחקת בנו להרפות מאחיזה וממאבק, שכן לדידה הם מגבירים את הסבל. זווית הראייה המוצעת לנו כאן אומרת שלעולם לא נקבל דבר אם לא נאבק עליו, אם לא נסרב להרפות ממנו. "'אנחנו מצליחים לשמור רק את הדברים שאנחנו מסרבים להרפות מהם,' אמר מקס".
יותר מפעם אחת בספר נזכר ג'ייקוב בלוך בדברים שנשאה אמו בחתונתו: "'בחולי ובחולי. זה מה שאני מאחלת לכם. אל תחפשו נסים או תצפו להם. אין נסים. כבר לא. ואין מרפא לכאב הכי כואב. התרופה היא רק להאמין בכאב של הזולת ולנכוח בו'". ועכשיו, שואל את עצמו ג'ייקוב, "מי יאמין בכאב שלי? מי ינכח בו?"
והאם הוא – ג'ייקוב – מוכן להאמין בכאבו של הזולת ולנכוח בו? במובן מסוים זהו סופו של הספר. שבו מבצע ג'ייקוב בסופו של דבר הליך שניסה לדחות עוד ועוד, כי לא יכול היה להתמודד עם הכאב שהיה כרוך בו. "אני מוכן". אלו הן שתי המילים שבהן מסתיים הספר. על שתי המשמעויות של המילה 'מוכן': עברתי הכנה, ואני מגלה נכונות. אני מוכן. הנה הוא ההנני המודרני של ג'ייקוב בלוך.
Jonathan Safran Foer, Here I Am.
הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה נדיבה לאחזקת הבלוג דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. אני מבקשת להודות לתורם. ותודה גם למי שתורמת באופן סדיר לבלוג.
