כל מה שלא סיפרתי מאת סלסט אינג. מאנגלית: נעה שביט. תמיר/סנדיק 2016, 277 עמ'.
"לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת". שורת הפתיחה של רומן הביכורים של סלסט אנג מבהירה מיד שמוקד הרומן הזה יהיה מה שיתגלה, שיוודע, לאחר מותה של לידיה, בתם השנייה והאהובה של ג'יימס ומרילין לי. התעלומה בספר סובבת כביכול סביב השאלה מה קרה ללידיה, כלומר, מה הביא למותה (שכן אודות עצם מותה אנו יודעים מיד, כאמור). אבל המוקד האמיתי של הספר הוא מה שאיננו יודעים. מה שלא יודעים הוריה של לידיה על בתם, ולא פחות מכך על ילדיהם האחרים, ניית והאנה. שכן ג'יימס ומרילין, כל אחד בדרכו ובדרכה, לא רואים באמת את לידיה. ואת שני ילדיהם האחרים כמעט אינם רואים כלל. כמו שקורה לא מעט, הם משליכים על לידיה את ציפיותיהם הנכזבות מחייהם הם. והספר משרטט לפנינו כיצד משא של ציפיות יכול להביא אדם צעיר לקרוס תחתיו. התבגרות אמיתית יכולה לקרות כאשר אדם מוצא את דרכו הוא. זהו סיפור החניכה הקלאסי. במקרה הזה, לא תתקיים חניכה, לפחות לא של הגיבורה המתה. אבל הוריה יזכו לחניכה מאוחרת, ובעיקר לסוג של תיקון. אף כי במחיר כבד מנשוא.
"שוני" הוא מושג מרכזי ב'כל מה שלא סיפרתי'. משפחת לי היא משפחה מעורבת: אב אמריקאי ממוצא סיני ואם אמריקאית לבנה. אבל כל אחד מבני הזוג רואה ומפרש שוני בצורה שונה מאוד. וחלק גדול מאי-ההבנה ההדדית, ומקשיי התקשורת, נובע מכך. עבור ג'יימס השוני הבולט לעין במוצאו מסמן אותו כאחר. שלעד יבלוט ככזה. עבור מרילין, השוני הוא יעד נכסף, שכן מנעוריה ביקשה להיות שונה: להימלט מהייעוד של אשה ואם שמייעדת לה אמה, ולממש קריירה כרופאה. את היעד המוחמץ הזה היא משליכה על לידיה בתה, העושה הכול כדי לרצות אותה. אביה, לעומת זאת, שמשאת נפשו היא להתקבל, מטיל עליה את העול של להיות נערה חברותית ואהובה. ולידיה תזייף זאת עבורו כשלמעשה היא בודדה ונטולת חברים. במשא הכפול הזה של הציפיות אי-אפשר לעמוד. משמעותו להיות לא היא. לא מה שהיא רוצה להיות. האור היחיד באפלה הזאת הוא אחיה ניית, הרואה אותה ומבין ללבה. אך הוא עומד לעזוב לאוניברסיטה, ולידיה מתקשה לשאת את המחשבה על כך. ואת המחנק שיסגור עליה בהיעדרו.
לידיה, השקועה בקשייה, מתקשה אף היא לראות את האחרים. ואת העובדה שמשא הציפיות הכבד המוטל עליה הוא גם אות לאהבה מיוחדת של הוריה, המזניחים את שני אחיה. את ניית ושאיפותיו, המצליח להתקבל להרווארד, ואת האנה הקטנה, שבדמותה השברירית והחומלת, מלאת האור והרגישות, מתגלמות כל הראייה והידיעה האפשריות: האנה רואה הכול, הכול גלוי לפניה. אך היא אינה נראית. איש אינו שם לב אליה. היא מתכדררת בפינה, רוצה לצעוק את כל מה שמתגלה לה, אך קולה לא נשמע לאיש. היא נשכחת מלב.
מותה של לידיה גורם לאיזון העדין במשפחתה, איזון שהעלה קורבן את כל אחד מחבריה, להיקרע. מהקרע הזה, מהאיום המוטל על פתחם שיאבדו את כל מה שהיה להם – יבינו הוריה של לידיה את הצורך לראות שוב את האחר כפי שהוא. על חלומותיו, רצונותיו ופחדיו. את לידיה כפי שהיא יוכלו רק לשחזר לאחור, בזיכרון. אך את היכולת להבין ולראות באמת זה את זו, ואת שני ילדיהם האחרים – יוכלו לבנות מחדש, מן היסודות. כל מה שאיבדנו, לעיתים, הוא המפתח לגלות מחדש ולמצוא. לפחות את מה שעדיין אפשר למצוא.
Celeste Ng, Everything I never told you.
