לפני ימים אחדים ראיתי כי מישהו כתב באחת הרשתות החברתיות על ההבדל בין שמאל לימין, כשמתפרסמים באחד מהצדדים דברי בלע נגד הצד השני: כשזה קורה מימין נגד השמאל, הימנים מסתייגים קלות מהסגנון ויוצאים נגד השמאל. וכשזה קורה משמאל נגד הימין, השמאלנים מתפרקים מהסגנון ויוצאים נגד השמאל. וזה, כך הכותרת שהוא נתן לתיאור שלו, “למה אנחנו מפסידים”.
ובכן, אני לא יודעת אם זה נכון, אני דווקא מתרשמת שהפרקטיקה של מעבר מיידי להאשמת הצד השני קיימת בשני הצדדים. אבל אם נניח שכן – אני ממש מעדיפה שזה יישאר כך. ואין לי שום חשק ללמוד מהימין אם זאת אכן הפרקטיקה שלו. אני מעדיפה שזה יישאר כך כי נכון בעיני לבדוק את עצמי, לראות אם שגיתי, ובעיקר לתקן קודם כל את עצמי. כי אני אחראית קודם כל לעצמי, ולקבוצת ההשתייכות שלי או זאת שאני יותר קרובה אליה. כי כן, קל מאוד להכות על חזה הזולת, אבל זה אמור להיות, mind you, על החזה שלנו. כמו שכתבתי פעם על הקריאה לאחרים לעשות חשבון נפש:
כדאי אולי לזכור שהרעיון של חשבון נפש הוא שכל אחד עושה את שלו. אז למרות שקל הרבה יותר להכות על חזה הזולת, לשון התפילה איננה בגוף שני “חטאת עווית פשעת”, אלא בגוף ראשון: “חטאתי עוויתי פשעתי”. ולא סתם. יש כאן איזה רעיון.
מי שנורא רוצה את גוף הרבים, למען יקל לו, ילך לתפילת אשמנו. אבל גם שם זה גוף ראשון רבים, לא גוף שני.
את זה צריך לזכור גם דב חנין, שלפני שהוא מפרסם מאמר על השמאל ש”חייב לעלות למתקפה”, כדאי שידאג שבמפלגה שלו לא יטרפדו גינוי למתקפה (ha) הכימית של אסד נגד אזרחיו.
Think global – Act local היא אחת האמרות המנחות האהובות עלי, שאני משתדלת לפעול על פיה. לפני זמן מה אמר לי מישהו שאין לו אחריות על מה שמתפרסם מצד אחרים על קיר הפייסבוק שלו. לא הסכמתי. והאמרה הזאת היתה ברקע זה שכתבתי לו שאם כל אחד ישמור על המקום הקטן שלו – גם המרחב הציבורי יתנקה. וגם למרחב הציבורי יש לנו אחריות.
האחריות של עיתונאי איננה כגודל אחריותו של ראש ממשלה מסית, זה ברור. אבל עדיין לעיתונאים יש אחריות. וטוב יעשו אם יבינו זאת ולא יתנערו ממנה. למרות שכבר מזמן כתבתי שהעיתונות נהפכת לפייסבוקאות - כדאי לזכור את ההבדל. ואת זה שעיתונאים מחויבים לכללי אתיקה. כשמה שיש לעיתונאי לומר להגנתו, אפרופו הפרשייה האחרונה, הוא בסגנון של “הם התחילו”, ו”כולם מכלילים אז גם אני” – הוא מוציא שם רע לפאתטיות.
אם במקום לגלות אחריות למילותיהם, עיתונאים ידרדרו עוד ועוד את השיח הציבורי, עד שלא ניתן להבחין בין עיתון (ועוד בעל יומרות) לבין סטטוסים בפייסבוק – הם מועלים בתפקידם.
שום דבר לא ישתנה כאן אם כולנו לא ניקח אחריות על מעשינו. במקום להוסיף לכלוך כי “כך עושות כולן” – עדיף שנתחיל לנקות. מהפינה הפרטית שלנו ועד למרחב הציבורי.
את הרשימה המצוטטת מעלה סיימתי ב: “רעיון התיקון ביהדות הוא גדול מאוד. אבל התשובה היא פרטית ואדם נוטל קודם כל אחריות על מעשיו הוא.” אז אמנם זה נכתב ליום כיפור והיום פסח, אבל הרעיון של ליטול אחריות קודם כל על מעשינו אנו יפה תמיד. חג שמח.
עיתונות היא הפייסבוקאות החדשה
שנאה ושינוי חברתי
אחריות בין יחיד לחברה
קרוא וכתוב 