המפתח שמתחת לאבן מאת בנג'מין בלאק. מאנגלית: סמדר מילוא. עם עובד 2017, 315 עמ’.
.jpg)
העובדה שמאחורי שם העט "בנג'מין בלאק" עומד הסופר האירי המצוין (והאהוב עלי במיוחד) ג'ון באנוויל, ידועה – משום שהוא עצמו פירסם אותה, ובשלב מוקדם. שלא כמו במקרים אחרים של שימוש בפסוודונים ספרותיים, הוא לא מסתתר מאחורי שם העט הזה לצורך מטרות (ספרותיות או חוץ-ספרותיות) כאלה או אחרות. עם זאת, הוא מוסיף ומפרסם תחת השם הזה ספרים במקביל לספרים שהוא מוציא בשמו הוא. כלומר, יש כאן עבורו פונקציה של הפרדה, ככל הנראה, בין הספרות הרצינית שהוא כותב בשמו, לבין "הסדרה הקלה", שהיא למעשה ספרות מתח פסיכולוגית משובחת.
אבל ההבחנה הזאת לא תמיד כל-כך חשובה, ודאי לא חיונית. שכן כתיבה טובה היא כתיבה טובה. נכון שלא כל ספר שכתוב טוב ממלא פונקציה אסתטית/אמנותית שנותנת לנו ספרות במיטבה; אבל גם בספר שכתוב טוב אין לזלזל כלל ועיקר. במיוחד לנוכח כמויות הספרים שרואים אור שאינם כאלה. ו'המפתח שמתחת לאבן' כתוב נפלא. כישרון התיאור הנוקב ומלא הברק של באנוויל/בלאק מוצא כאן אפיק זורם, ולאורך כל הספר אפשר להתענג על תיאוריו הנוצצים והשנונים. האופן הריאליסטי והצורב שבו הוא מעביר את קור החורף של דאבלין, למשל, ואת הרטיבות של העיר הזאת, החודרת לעצמות, גורם לקוראת כמעט לרעוד מקור בעצמה תוך קריאת הספר.
גם פתרונן של תעלומות המתח (כאן תעלומת היעלמותה של אפריל לטימר, חברתה של בתו פיבי), שמספק לנו בלאק בדרך-כלל, הוא חודר קרביים ונפש.
גם בספריו של ג'ורג' סימנון, שאת ספרו האחרון שיצא בעברית (‘השען מאוורטון’) קראתי ממש לא הרבה לפני את 'המפתח שמתחת לאבן', אפשר לערוך הבחנה ספרותית דומה. על אף שהוא כלל איננו טורח להשתמש בשם אחר לצורך כך וכולם יצאו בשמו. הבחנה בין המותחנים הקלים יותר שלו (מסדרת המפקח מגרה) לבין הרומנים שגם אם אף הם ספרי מתח, הרי יש בהם רבדים פסיכולוגיים עמוקים, וגם המתח הנוצר בהם הוא פעמים רבות בעיקר ברובד הזה. וגם אצלו הספרים משני הסוגים כתובים לעילא ולעילא.
בספר קודם של בלאק, 'הבלונדינית שחורת העיניים', הוא משיב לחיים את הבלש פיליפ מארלו, גיבורו של ריימונד צ'נדלר, וכולו מחווה לסופר הבלתי נשכח ההוא. צריך מנה הגונה של כישרון ספרותי כדי לכתוב בסגנונו של סופר אחר, וסופר ברמתו של באנוויל/בלאק כדי לעמוד במשימה הזאת בהרבה יותר מכבוד.
למי שרוצה לטעום מבאנוויל ה"רשמי", אני לא נלאית אף פעם מלהמליץ על 'המוקצה' – ספרו הטוב ביותר בעיני ואחד הנהדרים בכלל.
מלבד 'הבלונדינית שחורת העינים', הספרים שיצאו בשם בנג'מין בלאק הם "מותחנים דבלינאים של קוורק" – על-שם גיבורם, הפתולוג גדל הגוף קוורק. שבעודו מתמודד עם בעיית השתייה שלו מפענח תעלומות מתח לא פתורות, אך מוצלח פחות בהבנה של תעלומת חייו הוא, יחסיו הבין-אישיים ובעיקר יחסיו עם בתו פיבי, סיפור מסובך עם היסטוריה לא פשוטה. זאת איננה סדרה בהמשכים: כל ספר עומד בפני עצמו, אך יש עומק לדמויות שנצבר מההיכרות בספרים הקודמים איתן ועם סיפורן. והזמן שעובר בין יציאת ספר אחד למשנהו קצת מקשה על הזיכרון ועל יצירת העומק הזה בתודעה, על אף שבלאק שוזר את הפרטים הרלוונטיים בכל ספר. זהו הספר השלישי בסדרת קווארק שרואה אור בעברית (אחרי 'שגיאות קטנות' ו'ברבור הכסף'), ובסופו אנחנו כבר מקבלים טעימה (בדמות פרק) מהספר הבא. יש מה לחכות…
שפתו הנפלאה של באנוויל/בלאק מתורגמת כאן ברובה היטב על-ידי סמדר מילוא. אבל השם שנבחר לכותר העברי מעורר תהיות. השם המקורי הוא "אלגיה לאפריל", ואין להבין מדוע מצאה ההוצאה לנכון לשנות אותו.
Benjamin Black, Elegy for April.
ניתוח מאוד מעניין. לא ידעתי שבנוויל "מסתתר" מאחורי הפסוודונים בלאק. תודה על ההמלצה לקרא את ספרו "המוקצה".
תודה על ההפניה לבלאק-באנוויל החדש. מסכים איתך בקשר ל"המוקצה", שהוא לדעתי, עם כל הכבוד ללה-קארה ולאחרים, גם הרומן הטוב ביותר שנכתב על הרביעיה מקמברידג'.