הסרט 'מנצ'סטר ליד הים' שצפיתי בו לפני זמן מה, הוא אחד הסרטים הטובים ביותר בנושא של טראומה ופוסט-טראומה שראיתי. הגיבור חי חיים מנותקים רגשית, ודומה שהוא אטום לחלוטין לסובב אותו ולעצמו. אך בערבים שבהם הוא שותה בבר, הוא חווה התפרצויות אלימות של זעם, שנראות לא מובנות ובעיקר לא פרופורציונליות לטריגרים שלהם, טריגרים שלמעשה הוא עצמו לעיתים קרובות יוצר. שני הדפוסים האלה – ניתוק רגשי מעצמך ותחושותיך, והתפרצויות זעם לא מובנות או מוגזמות, שהן בעצם הדרך הנגישה היחידה להתחבר למה שאת מנותקת ממנו ולהשליך את הכאב הבלתי נסבל – מאפיינים התנהגות פוסט-טראומתית. ואכן, במהלך הסרט נחשפת הטראומה האיומה של הגיבור, ששולטת בחייו מאז. כפי שהוא אומר בשיאו של הסרט, שבו הוא פוגש באקראי את אשתו לשעבר (מישל ויליאמס) ברחוב: “אין שם [בתוכו] שום דבר". הוא מת מבפנים.
זהו סרט שכובדו העיק עלי עוד ימים רבים. אבל כשהתחלתי קצת לקרוא עליו, התברר לי שקייסי אפלק, שמשחק להפליא את הגיבור הפוסט-טראומתי, ואף זכה על-כך השנה באוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר – הואשם בהטרדות מיניות קשות. בתביעות שהוגשו נגדו על ידי שתי נשים שונות, הוא בחר להתפשר מחוץ לכתלי בית המשפט. ברי לארסון, שהגישה לו את האוסקר, בחרה להביע את מחאתה בכך שנמנעה מלמחוא לו כפיים, כמקובל, לאחר שקראה לו לבמה.
גילוי כזה הוא תמיד קשה ומטריד מאוד מאוד. אבל הוא כזה באופן מיוחד כשמדובר במי שגילם באופן כה נוקב גיבור פוסט-טראומתי. ומתברר שהוא עצמו לא היסס לפגוע באחרות ולגרום להן לטראומה לא קטנה.
הדיון האם פרסים על הישגים אמנותיים צריכים לקחת בחשבון את התנהגות האמן שאיננה קשורה להיבט המקצועי שבגינו הוא מקבל את הפרס – הוא לגיטימי. אפשר לחשוב שפרסים מקצועיים יש לתת רק בגין הישגים מקצועיים. בתוך הדיון הזה ניתן לסבור שפרס על מפעל חיים, לעומת זאת, ראוי שיקח בחשבון את כלל חייו של האמן. עמדה שונה תטען שאין להפריד, לפחות או במיוחד כשמדובר בסוגים מסוימים של התנהגויות פוגעניות. או תציע להבחין לעניין זה בין אמנים שכבר שנים רבות אינם בחיים, וכך גם קורבנותיהם, לבין אמנים החיים בינינו ועוד יותר כך קורבנותיהם. ולומר שלא נימנע אולי מלקרוא, לראות או לשמוע את יצירותיהם של אמני עבר. אף כי גם אז מומלץ בעיני לדעת, להיות מודעים, כך שהחוויה שלנו תהיה מורכבת ובעיקר ביקורתית יותר. ולעומת זאת, כשמדובר באנשים חיים שמקבלים בימינו פרסים, וקורבנותיהם רואות ושומעות – השיקול צריך להיות אחר, ולא ראוי לכבד אותם בפרסים. כאמור, דיון לגיטימי.
מה שבעיני איננו לגיטימי הוא מה שאמרה לי חברה בעקבות שיחתנו על הסרט ועל המידע – שלא צריך להתחשב במתן הפרס ב"חיים הפרטיים" של האמן, השחקן במקרה זה. ו"הוא משחק נפלא, מה אכפת לי מה הוא עשה". טוב, את ה"מה אכפת לי מה הוא עשה" היא מיד סייגה בעצמה. אבל לעומת זאת צריך להיות ברור, כמו שאמרתי לה, שלא מדובר כאן בשום "חיים פרטיים". כאילו עסקינן באילו ספרים הוא קורא או באילו תכניות טלוויזיה הוא צופה בביתו. זוהי בחירת מילים המעידה על אי-הבנה עמוקה במקרה הטוב, ועל כוונת זדון במקרה הרע.
ההבחנה ציבורי/פרטי שירתה תכופות באופן מעוות דיכוי ואלימות כלפי קבוצות פגיעות. כך, עד לא מאוד מזמן מותר היה לגבר נשוי לאנוס את אשתו, שכן בהיותם נשואים מדובר ב"חייהם הפרטיים". גם כשאשה היתה מוכה בידי "בעלה" לא סברו שיש להתערב. הרי זה בתוך המשפחה. שליטה על נשים ודיכוין התחילה, וממשיכה להיות קשורה לעיתים קרובות, ב"ספירה הפרטית", הביתית (domestic), של הגוף, המין, הפריון והמשפחה.
אז בואו נעשה סדר. רמיסת זכויות של בנות אדם אחרות, ניצולן והפיכת כבודן לאבק – איננה "חיים פרטיים", כפי שכתבתי כבר כאן. שום דיכוי או אלימות כלפי אחרים אינם חוסים תחת הגנת הפרטיות. יש להדגיש, חזור והדגש: פגיעה באדם אחר לעולם – לעולם – איננה בגדר "חיים פרטיים".
