קרוא וכתוב

ממש בתחילת הקשר בין הפוליטיקאי גדעון סער לבין העיתונאית גאולה אבן, התייחסתי לבעייתיות האתית בכך שאבן ממשיכה לעסוק בתחום הפוליטי בנסיבות אלה. כאשר כל מלה שהיא אומרת או בוחרת שלא לומר, יכולה להיות מושפעת מהאינטרסים של בן זוגה, או לפחות ליצור מראית עין כזאת. ומראית העין אף היא חשובה בעניינים אתיים של ניגוד עניינים. למעשה, לא סתם התייחסתי אלא הקדשתי לנושא ב-2012-2013 לא פחות משלושה פוסטים (מיד הקישורים).

בינתיים סער פרש להפוגה, והעניין דעך, אבל מהתרדמה הזאת הוא הקיץ, כצפוי. ועם היקיצה שבה ומתעוררת במלוא עוזה הבעייתיות בקשר בין פוליטיקאי בכיר (אז שר, היום מועמד), לבין עיתונאית בכירה (אז ברשות השידור וכיום בתאגיד). בעייתיות שכיום מסתמן יותר ויותר אנשים מבינים, אבל לא ברור שמי שצריכים לטפל בכך, שהם מנהליה של אבן בתאגיד, נמנים עם המבינים. הדיבורים על בריתות וגושים בפוליטיקה הם עניין לפוליטיקאים, הגוש סער-אבן הוא עניין של אתיקה עיתונאית. אז עם ההתעוררות בשאלת סער-אבן, הנה שוב שלוש הרשימות בעניין. אחרי הקישורים, אני מביאה ציטוטים קצרים מכל אחת מהן, כמתאבן.    

לאלה המנפנפים תמיד בשאלה למה היא דווקא צריכה לשלם את המחיר (לא להפסיק להיות עיתונאית, אבל כן להפסיק לעסוק בתחום הפוליטי) – התשובה שם. ההחלטה אם סער יפסיק להיות פוליטיקאי או אבן תפסיק להיות עיתונאית המסקרת את התחום הפוליטי – היא עניין של בני הזוג. אבל עיתונאות היא עיסוק המוסדר על-ידי אתיקה מקצועית. וזאת לא מאפשרת לא לעיתונאי ולא לעיתונאית לעסוק בתחום שבן או בת זוגם מעורבים בו עד צוואר, על שלל האינטרסים הנלווים לכך.

בשביל זה יש כללים (31.12.12)
שני גוונים של אפור – מתי גילוי נאות אינו מספיק (12.3.2013)
שלטון ומיקרופון (24.5.2013)

ושלושה מתאבנים מתוך הרשימות הנ"ל:

כל הרעיון של אתיקה מקצועית הוא שאין די בשיקול הדעת, יושרה ואבחנה מקצועית של הנוגעים בדבר. כל אלה יסייעו כשמדובר בתחום השחור, יש לקוות. אבל כשמדובר בתחומים אפורים, שיקול הדעת משתנה ולא תמיד ניתן לסמוך עליו. לעיתים מזומנות סובלים בני אדם, כולנו, מנקודות עיוורות ביחס לעצמנו. אנחנו כל כך בטוחים ביושרתנו ובמקצועיותנו שברור לנו כי ננהג כהלכה. כשמדובר באחרים, ברור לנו שזה לא כך, או לפחות שאין לתת מכשול בפני עיוור.
כללי האתיקה נועדו למנוע מעידות אפשריות במקרים כגון אלה. הם נותנים רשת הגנה רחבה יותר משיקול הדעת או היושרה האישיים. המשתנים מאדם לאדם ולא תמיד ניתן לסמוך עליהם. הם מהווים נ"צ אובייקטיווית, מצפן, אמת מידה עקרונית, שנקבעת לא מתוך דיון במקרה אישי זה או אחר. ולכך חשיבות רבה.

גילוי נאות זה יופי. אבל הוא לא מכשיר כל דבר. הוא נועד לתחומים האפורים. לא לתחומים האסורים. (…) אז האם שוב האשה משלמת את המחיר? לא, מי שמשלמת את המחיר היא מי שעוסקת במקצוע המוסדר על-ידי כללי אתיקה. (כללי האתיקה לשרים טרם אומצו). ואיש לא דרש ממנה להתפטר, mind you. רק להימנע מלעסוק בנושאים הקשורים לבן זוגה. ובכל מקרה, כל אחד ואחת – שר או עיתונאית – רשאים לנהל מערכת יחסים עם כל אחד ואחת (בהנחה שהשני/ה בגיר/ה). אבל כעיתונאי – וגם כעיתונאית… – הוא לא יוכל לעסוק בתחום שבן-זוגו מעורב בו עד צוואר. שיקול דעת, יושרה ואבחנה מקצועית אינם מספיקים. ובמקרה זה גם לא גילוי נאות. אין כאן שום גוונים של אפור. לא חמישים ואפילו לא שניים. יש כאן פשוט "לא".

בפוסט הקודם כבר התייחסתי לטענה שאבן משלמת את המחיר כי היא אשה. ראשית, אם הזוג אבן-סער יחליט בהתייעצות פנימית שסער הוא זה שצריך לפרוש מתפקידו ומפוליטיקה בשל הקשר הזוגי – אני ממש לא אזיל דמעה. אבל מבחינה אתית, אין שום איסור על פוליטיקאי להיות בקשר עם עיתונאי/ת. למעשה, קשר עם התקשורת הוא חלק מעבודתו. (גם אם לא כל דבר יוּתר לו מהצד המקצועי שלו בקשר כזה. נניח הדלפות). מי שמוטלים עליהם איסורים אתיים בהקשר זה הם העיתונאים, משום שהם שחבים בחובת דיווח הוגן לציבור ובדרישות אתיות אחרות. והדבר היה נכון גם לולא היתה אבן עובדת בערוץ ציבורי, ששר בממשלה ממונה על יישום החוק הנוגע לו. אתיקה מקצועית תמיד כובלת את ידי העוסקים במקצוע שהיא מסדירה על-מנת להבטיח את ערכי העיסוק. והאתיקה העיתונאית אינה יוצאת מכלל זה.

התמונה לקוחה מוויקיפדיה.