שערוריית הצוללות, שמאיימת להטביע בקרוב את כל מי שהיה מעורב בה, נכנסה היום לשלב חדש וקריטי. עם חתימתו של מיקי גנור על הסכם עד מדינה, יש סיכוי גדול שנחזה כאן בפרשיית השחיתות הגדולה ביותר ever. שצריכה לחולל כאן לא פחות מרעידת אדמה. זאת הפרשה שרק לפני חודשים ספורים הצהיר היועמ”ש ש”אין בה חשדות לעבירות פליליות”…
אני נזכרת בימים אלה במחזה ‘כולם היו בני’ של ארתור מילר. אמנם כאן, להבדיל, רכשו ציוד מתקדם מאוד, אבל עוגת התקציב מוגבלת כידוע. כשרוכשים כמות לא נחוצה של צוללות מתקדמות, לא נשאר תקציב למגן נגמ”שים שנכנסים לעזה. זה המחיר שאנו משלמים לא רק במינהל תקין אלא בדם, על תאוות הבצע של כמה מקורבים שהכניסו לכיסיהם עמלות אסטרונומיות במחיר הביטחון שלנו. הכול לכאורה כמובן.
לי יש רק שאלת תם מקדימה: למה בכלל צריך מתווך בעסקאות כגון אלה?? מדוע משרד הביטחון לא עובד ישירות מול הספקים שלו בעסקאות רכש? מדוע הוא מאפשר לכל מיני מתווכים מפוקפקים לגזור קופון שמן על עסקאות שנעשות לכאורה למען ביטחוננו?
קרוא וכתוב 
זה לא מתווך אלא נציג של החברה המוכרת וזה תפקיד נחוץ מאד מסיבות שונות. תנאי התגמול של נציג כזה הם עניין שבינו לבין החברה אותה הוא מייצג. למעשה הוא מין סוג של עובד של החברה. החוזים אמנם נחתמים ישירות בין המדינה לבין הספקים אבל יש הרבה מאד נושאים בין הצדדים שראוי לטפל בהם בצורות פחות פורמליות ונציג הוא כלי מאד שימושי.
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10154763837300732&set=a.392557530731.170564.643775731&type=3&theater
עניין התיווך והעמלות מקובל, גם אם מטריד מוסרית. העניין המרכזי כאן הוא, האם שיקולים ענייניים של עובדי ונבחרי ציבור, הושפעו משיקולים זרים. כל היתר, אפילו עבירות מס, מתגמד.