קרוא וכתוב

שלום לקנאים מאת עמוס עוז. כתר 2017, 131 עמ'.

הספרון שלום לקנאים אוחז שלוש מסות קצרות, או "שלוש מחשבות" כלשון כותרת המשנה של הספר. החוט המקשר שלהן, הרופף לעיתים, הוא הקנאות והנוגדנים הדרושים לה.

המסה השנייה, "אורות ולא אור" – עניינה יהדות כתרבות. הפלורליזם והסובלנות הנדרשים, היחס בין חדש לישן, ומידת האמפתיה הצומחת מן העובדה הפשוטה שכל אחת ואחד מאתנו יודעים כאב מהו. המסה הקצרצרה השלישית – "חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם" – עניינה חיים ומוות. למדינת ישראל, וגם ולהרבה מתושביה כפרטים. פותח עוז ואומר מיד:

אם לא תהיינה כאן שתי מדינות, ומהר, תהיה פה מדינה אחת. אם תהיה פה מדינה אחת, היא תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן. אפשר וגם ראוי ליהודים ולערבים לחיות יחד, אבל בשום אופן לא מקובל עלי להיות כמיעוט יהודי תחת שלטון ערבי, מפני שכמעט כל השלטונות הערביים ברחבי המזרח התיכון מדכאים ומשפילים מיעוטים. ובעיקר, מפני שאני עומד על זכות היהודים הישראלים, כמו כל עם, להיות רוב ולא מיעוט, ולו גם על פני פיסת ארץ קטנה מאוד.

ואם לא תהיינה כאן שתי מדינות, ומהר… – התסריט שהוא משרטט, שאיננו חדש, עגום ומפחיד.

עוז יוצא כאן נגד כמה מוסכמות שקנו להן שביתה, כולל גם נגד אימוץ הביטוי "בלתי הפיך" המשותף לימין הקיצוני מצד אחד ולקבוצות הפוסט-ציוניות והאנטי-ציוניות בארץ ובעולם מצד שני, "כאילו כרתו ביניהם ברית סודית". כאילו גם הכיבוש וגם ההתנחלויות הן בלתי הפיכות, ולכן גם הסיכוי לפתרון של שתי מדינות אבוד. עוז מזכיר לנו ממרומי גילו עד כמה דברים יכולים להיהפך על-פיהם בהיסטוריה.  הוא מבחין בין שתי מלחמות שמתנהלות כאן, "אחת צודקת מאין כמוה, והאחרת – כולה עוול". הראשונה "על זכותו של העם היהודי להיות עם חופשי בארצו, והשנייה היא מלחמת דיכוי עוול ועושק שמטרתה להוסיף לדירתנו עוד שניים-שלושה חדרים על חשבון השכן הפלסטיני, לגזול את אדמותיו ולמנוע ממנו את זכותו לחירות". וגם הפלסטינים מנהלים שתי מלחמות שונות. האחת על סיום הכיבוש ועל זכותם הצודקת לעצמאות לאומית (…) כל אדם הגון יתמוך במאבקם זה אף כי לא בכל האמצעים שהם משתמשים בהם". השנייה היא “מלחמתו של האסלאם הפנאטי, על שאיפתם הפנאטית לחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי וכמדינת כל אזרחיה (…) זו מלחמה נפשעת שכל אדם הגון יתעב".

לעיתים קרובות מצליחים סופרים ואנשי רוח הדנים בענייני הזמן לגבש תובנות חשובות על-ידי שימוש במטאפורות או מטבעות לשון צלולות, שמקרינות את אמיתותן כאור על הסובב אותן. כאן תורם לכך עמוס עוז את הביטוי "בית דו-משפחתי" לפשרה הנדרשת. "כן: פשרה בין ישראל לפלסטין. כן: שתי מדינות. חלוקת הארץ האת והפיכתה לבית דו-משפחתי". הוא מסביר ומנמק באופן משכנע מאוד מדוע הרעיון של מדינה דו-לאומית הוא, בעיניו, בדיחה עצובה. "אי אפשר לצפות מישראלים ומפלסטינים אחרי מאה שנה של דם, דמעות ואסונות, לקפוץ פתאום יחד למיטה זוגית ולהתחיל בירח דבש". בית דו-משפחתי, אפוא.

אבל המסה השלמה והמגובשת ביותר בספר היא הראשונה, הנותנת לו גם את שמו, "שלום לקנאים". איך מרפאים פנאטים? שואל עוז, ומציג "מחשבות אחדות על טבע הפנאטיות ועל הדרכים לרסן אותה". הצימאון לפתרונות פשוטים של משפט אחד או "מכה אחת", התיעוב שהשתלט על השיח הציבורי שלנו, הרעיון של רב-תרבותיות ופוליטיקה של זהויות שנהפך עד מהרה לפוליטיקה של סתגרנות ושנאת האחר, הם גל חדש של תיעוב הזולת ושל קנאות שהוא מתייחס אליהם בין השאר. ההתרחקות בזמן מהזוועות שהתחוללו במחצית הראשונה של המאה ה-20 תורמת אף היא להתפוגגות החיסון המסוים שקיבלו חלק מאתנו מפני קיצוניות, פנאטיות, גזענות ושנאה. הרזולוציות של עוז בדברו על קנאות דקות יותר. לעיתים היא מתחבאת אחרי דוגמטיות חסרת פשרות, אטימות ואף עוינות כלפי דעות שאינן מקובלות עלינו, צדקנות, בוז ותיעוב.

חשובה במיוחד בעיני קביעתו של עוז כי "ההבחנה בין מדרגות הרוע היא אולי עיקר העבודה המוסרית המוטלת על כל אחד מאתנו". הבחנה בין דרגות הרוע השונות הקיימות בעולם. "מי שאינו מסוגל או אינו מוכן לדרג את הרוע עלול להפוך בכך למשרתו של הרוע". אף כי אין זה חידוש מסעיר, הרי המסר הזה מנוסח כאן היטב. לזכור ולקחת אתנו כצידה לדרך מספרו זה של עוז.

והריפוי היכן יימצא? גם אם אין תרופת פלא, הרי סקרנות ודמיון יוכלו לעיתים לשמש כנוגדן. עוז חוזר כאן על האמת הידועה שיש להתבונן על אדם אחד וסבלו, לא לדבר על ההמונים, ולא על ה"הם". וגם הומור יכול לתרום, ובעיקר הומור עצמי. בין השאר שכן פנאטיות עלולה להיות מחלה מדבקת, "אדם עלול לחלות בה בעודו נאבק לרפא ממנה אנשים אחרים", כשהאנטי-פנאטיות שלו נהפכת בעצמה לפנאטיות.

גם כאן מציע עוז מטאפורה יפה ומועילה. כשהוא מצטט את השורה הידועה של המשורר ג'ון דאן "שום אדם איננו אי", הוא מציע ש”כל אחד מאתנו הוא פנינסולה, חצי אי". מחוברים למחצה ליבשת: המשפחה, השפה, החברה, האמונות, הלאום והמדינה וכיו"ב, "בעוד המחצית השנייה של כל אחד עומדת בגבה אל כל אלה ופניה אל הים, אל ההרים, אל האלמנטים הנצחיים, התשוקות הסודיות, הבדידות, החלומות, הפחדים והמוות". כמה יפה. ומוטב לנו להישאר כך, חצאי איים, הוא אומר. לא להתמזג בקולקטיב שפנאטים מסוימים שואפים להתיך אותנו אליו, וגם לא לחיות כאילו אנחנו על אי בודד. חצאי איים, הנפגשים בסוגי קשרים שונים. של קרבה בלי מחיקה עצמית, היטמעות וביטול עצמי.

כדרכו, כתיבתו המסאית של עוז בהירה וקולחת, וצלולה כבדולח. תענוג לקרוא. בדרך-כלל אני ספקנית שבהקשרים כאלה מי שיקראו בספר הם הלא משוכנעים. ועם זאת אצטרף לתקוותו של עוז, המבקש בפתח הספר "את הקשבתם של אלה אשר דעותיהם שונות מדעותי". שלוש ה"מחשבות" מתורגמות בשמו האנגלי של הספר ל-pleas, שניתן לתרגם גם כ"הפצרות", אולי אפילו "תחינות". וכנראה לא במקרה.

כל ביקורות הספרים