קרוא וכתוב

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מאת ג'נט וינטרסון. מאנגלית: מיכל אלפון. חרגול/מודן 2017, 207 עמ'.

הסופרת ג'נט וינטרסון כתבה ממואר על ילדותה, על מאבקה להיות מי שהיא, ועל החיפוש אחר חירות אישית, זהות מינית, שפיות ואהבה.

וינטרסון נולדה במנצ'סטר, ונמסרה לאימוץ בהיותה בת כמה חודשים. היא גדלה בצפון אנגליה בבית עני ודתי מאוד. אמה המאמצת, שאליה היא מתייחסת רוב הספר כ"גברת וינטרסון" היתה, בפשטות, מטורללת. אביה חלש האופי נגרר אחריה ולא הגן על הילדה הקטנה מפני טירופה של האם וההתעללויות שספגה בבית. ג'נט הושארה לילות רבים מחוץ לבית, וישנה על מפתן הכניסה, או נעולה במחסן הפחמים. כשהתגלתה נטייתה הלסבית ננעלה שלושה ימים בסלון הבית מוגף התריסים, ללא אוכל וחימום, כשאנשי דת הוזעקו לגרש את ה"כישוף". שמו של הספר לקוח מדברי האם לבתה: כאשר ג'נט מנסה להסביר לה למה היא "כזאת", כפי ששואלת האם, היא אומרת לאמה: "כשאני איתה אני מאושרת. פשוט מאושרת". והאם משיבה: "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?".

וינטרסון, שהיתה לסופרת נודעת (כמה מספריה תורגמו לעברית. הידוע שבהם הוא "תפוזים אינו הפרי היחיד" שאף הוא מבוסס על חייה), עזבה את הבית בגיל 16. חייה, כפי שהיא מתארת אותם, הם מאבק מתמשך באובדן אותו בלבלה עם אהבה, וניסיון ללמוד לאהוב: "אהבה. המלה הקשה שבה הכל מתחיל, שאליה אנחנו תמיד חוזרים. אהבה. היעדר האהבה. אפשרות האהבה". מסע חייה של וינטרסון נמתח בין היעדר האהבה בילדותה לבין אפשרות האהבה בבגרותה. הגשר הוא כוחן המרפא של המילים.

בת הברית העיקרית שלה מאז ילדותה היתה הספרות. היא קראה בסתר (אל הבית אסור היה לה להכניס ספרים) את כל הקלאסיקה האנגלית מא'-ת', ובבגרותה למדה ספרות באוקספורד. האופן שבו היא מתארת לאורך הספר את כוחן המרפא של המילים עבורה, בקריאה ובכתיבה, הוא מה שדיבר אלי יותר מכל בספרה. "ספרות ושירה הן תרופות, רפואות. הדבר שהן מרפאות הוא הקרע שהמציאות קורעת בדמיון".
זה אינו ספר רגיל וכך הוא אף כתוב. יש משהו מחוספס בכתיבתה של וינטרסון. נראה כי המלאכה לא היתה קלה עבורה. כאילו היה עליה לחצוב את המילים מסלע, שעליו היא מחליקה ונפצעת לא אחת.

שיאו של החיפוש שלה הוא בהחלטה לבקש לפתוח את תיק האימוץ ולנסות למצוא את אמה הביולוגית. זהו ניסיון להיכנס אל תוך הפצע של חייה, פצע האימוץ, כדי להירפא ממנו, לתת לו מזור. כשהיא חוקרת את מקומו של הפצע בספרות היא כותבת:

הפצע הוא סמלי ואי אפשר למצותו בפרשנות אחת ויחידה. אבל נדמה שהפציעה היא רמז או מפתח להוויה האנושית. יש בה ערך ולא רק ייסורים. הדבר הבולט בסיפורים הוא קרבתו של הפצע למתת: הפצע מסמן ומבדיל את הפצוע – סימון ממשי וסמלי. הפצע הוא אות. סימן של שוני.   

גם פצע שהעלה ארוכה לא נעלם, היא כותבת. הוא משאיר צלקת. ומשהיא משלימה את החיפוש ופוגשת את אמה יולדתה, הרי היא  "אבודה ונמצאת". עדיין יש זעם, כאב, בלבול, אך גם קבלה, מחילה וחמלה. המסע אל הבית המצולק של האהבה, ראשית לכול אהבתה לעצמה – לא הסתיים. יתכן שלעולם הוא איננו מסתיים. אך מילותיה של וינטרסון, שבעזרתן פילסה לעצמה את הדרך, היו לה צרי מעט לקרע של המציאות. וגם לנו.

Jeanette Winterson, Why Be Happy When You Can Be Normal?

כל ביקורות הספרים