קרוא וכתוב

ילד משלָךְ: מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל מאת שרית מגן. כנרת זמורה-ביתן, 2017, 222 עמ'.

ספרה של שרית מגן הוא ספר חשוב ופוקח עיניים. מטריד במובן הטוב של המלה. אחד הקשיים הגדולים שעומדים בפני ניסיון להציג באופן מפוכח את תעשיית הפריון ולשאול עליה שאלות קשות, הוא ההסטה המיידית אל התחום האמוציונלי. כפי שאומר לה רופא כששאלה אותו למה לבצע טיפולים חסרי סיכוי: "קל מאוד לדאוג שילדים של אחרים לא יוולדו". מגן, שעברה על בשרה טיפולי הפריה, חסינה כביכול בפני האישום המוטח במי שמעיזים לבקר את התעשייה הזאת. אבל בצדק היא כותבת:

הטיעון הזה מזכיר ברמת הדמגוגיות שלו את הניסיון להפוך את הדיון בשאלה אם צריך לשחרר את גלעד שליט ובאיזה מחיר לבלתי לגיטימי בנימוק של 'מה אם שליט היה הבן שלך'. ובכן, אם גלעד שליט היה בני לא יכולתי לדון בשאלת השחרור ומחירו, כי לא היתה לי יכולת לבחון אותה מפרספקטיבה רחבה. כזו היא גם יכולתם של אלה שנמצאים במעגל הטיפולים לבחון את העניין מנקודת מבט שהיא מעבר למצוקתם האישית. איני שופטת אותם לרגע, כאבם ברור לי לחלוטין, היטב ומבפנים. אבל כיום אני מעוניינת בהסתכלות מרוחקת מעט, קרירה מעט, בוחנת מעט, על האופן שבו הגלגל מסתובב, על מערכת השיקולים והאינטרסים שמניעה אותו ועל מה שזה עושה לנשים, כי את מחיר הסיבוב משלמות גם הן.

זוהי ההסתכלות שמציעה מגן, והיא חיונית. כי התעשייה הזאת, המשלבת אינטרסים כספיים עם כאלה של מוניטין מקצועי (של הרופאים), אתוס חברתי-לאומי ודחף נפשי של הנשים לנסות עוד ועוד, מנצלת לעיתים קרובות את המצוקה האישית שלהן, ובה בעת לא יכולה לעמוד מולה גם כשברור שמדובר בטיפולים חסרי תוחלת וסיכוי. אבל שינויים צריכים להתבצע. וחלקם דורשים שינוי תודעתי עמוק, כפי שהיא כותבת: "מעבר מ'יד קלה' על ההדק לתפיסה כי לטיפולים יש 'תג מחיר' ולכן כדאי להשתמש בהם באופן זהיר ומינימליסטי". נשים רבות לא מיודעות באופן מספק בדבר הסיכונים הכרוכים בטיפולים, בדבר אחוז הסיכוי האמיתי להצלחה במצבן, ומתי הגיע הזמן להפסיק, כי "טיפול רפואי זה לא נעליים". מגן מציעה בספרה "קריאה להסתכל גם על הצד הריק של המבחנה".

גם רופאים שהגיעו להכרה שהמצב בעייתי (חלקם אותם רופאים עצמם שהביאו לכך), לא מקבלים החלטות קשות להפסיק לטפל במצב כזה (המטופלת תלך לרופא אחר, כפי שהם מודים…), אלא מבקשים שהרגולטור יציל אותם. ישים להם גבול. ואילו זה לא מצליח לעמוד בפני מחאת הנשים וזורק את הבעיה בחזרה למצפונם של הרופאים. אין עוד מדינה הנותנת מימון ציבורי לטיפולי הפריה ללא הגבלה על מספרם, עד גיל 45. אך אותה ישראל נמצאת במקום נמוך מאוד בהצלחות מבחינת אחוז לידת חי מסך מחזורי טיפול עם החזרת עוברים. משום שהמערכת מאפשרת לבצע עוד ועוד טיפולים, גם במצב שבו הסיכוי אפסי. וזה נתון שצריך להטריד גם את הרגולטור, גם את הרופאים, וגם את הנשים המטופלות. שעל פי רוב לא טורחים כלל לספר להן על אחוז ההצלחה הנמוך של הטיפולים הקשים שהן עוברות. כך מספרת למגן אחת המטופלות על כך ששמעה במקרה מעבר לווילון, כשיצאה מהניתוח לשאיבת ביציות בבית החולים הפרטי (נשים רבות פונות למסלול הפרטי על אף המימון הציבורי הנדיב), רופא המסביר לשכנתה לחדר: "אצלנו, בבית החולים הזה, לא היה אפילו מקרה אחד שמישהי ילדה כתוצאה מהפריה חוץ גופית אחרי גיל 44". היא מתארת באזני מגן את ההלם שחוותה: "אני עצמי הייתי אז קצת מעל 44, ואיש מעולם, מעולם, לא ציין בפני את העובדה הקטנה הזו. למה אני צריכה לשמוע את האינפורמציה הזו במקרה, ולמה מלעיטים אותי בחומרים ומרדימים אותי, אם אין לזה סיכוי?".

מגן נחשפת בין השאר לפער המידע בין רופאים למטופלות, ומגלה "עד כמה עבורם הטיפולים המיותרים, המבוצעים מאינטרסים כלכליים, הם עובדה ברורה, ידועה, טריוויאלית כמעט. ומנגד, עד כמה היא אינה כזו עבור המטופלות, אלה שעל גבן מבוצעים הטיפולים הללו (…) לא נשים, לא רופאים, אפילו הקופות, מתברר, לא יכולות לשלוט על הרכב הדוהר הזה. דרוש 'מבוגר אחראי'". אלא שאף אחד לא מצליח לדון באופן הנחוץ בקונספציה של "אין מחיר לילד". ויש מחיר. גם כלכלי וגם בריאותי.

מגן היא עיתונאית שחתומה על תחקירים רבים, וספרה מדגים את המיטב שבכתיבה של עיתונאים שזוהי התמחותם. הוא משלב סיפורים אישיים עם נתונים (שחסרונם ברמה הלאומית הוא אחת הבעיות), כתוב היטב, ממוסמך, זורם ומרתק. מגן מסיטה את הפרגוד עבור כולנו. עכשיו עלינו להיות מוכנים להסתכל.

עוד בנושא:
קדחת הפריון
בדרך לפריון

כל ביקורות הספרים