קרוא וכתוב

גם בלי לשבת בסוכה, אפשר להרהר על משמעות מרכזית שחג הסוכות מכוון אותנו אליה. המעבר מהדיור היציב והקבוע אל משכן ארעי מבקש מאתנו התבוננות באותו “יציב” ו”קבוע”, ובעיקר במעבר ממנו ואליו. זוהי דרך מבוקרת, אולי מוגנת, לעשות את המעבר הזה ואת ההתבוננות שהוא מציע ומאפשר. כי החיים, בדרכם, הרבה פחות צפויים. והיציבות שלהם, או נכון יותר אשליית היציבות שלהם, נפרמת בדרך כלל בחטף, ללא הכנה. הקליפה הדקה מתבקעת. ואז אנו מטולטלים, לא מבינים, מתקשים לעכל את הארעיות, את הרעיעות, את העובדה שדבר לא יחזור להיות יציב, כנראה משום שאף פעם לא באמת היה. 
כה כמהים אנו להחזיר אל חיינו את הקביעות, את היציבות והביטחון של השגרה. אבל תמיד מבעבעת מתחתיה הארעיות, הרעיעות, של עצם קיומנו בעולם.
אולי סוכות הוא חג המלמד אותנו ענווה.

מחלה קשה היא כנראה דרך מרכזית לחוות את ההיטלטלות הזאת, את ההיקרעות בחטף מחיי היום יום אל מחוז אחר, עם שאלות אחרות ופרספקטיבה שונה.

כשנתלשתי והייתי בלב המאפלייה של הרעיעות, כתבתי:
”בשוכבי מביטה דרך החלון – הנוף של הכרמל תמיד יפהפה, גם כשהוא נשקף מבעד חלון אטום וגדר של בית חולים – ראיתי למטה את האנשים המהלכים, בממלכה האחרת. וכמהתי לשוב ולהיות שם. לקבל בחזרה את הדרכון הבריא שלי. אבל גם הבנתי, שוב, שזוהי אשליה שנוח לאזרחים הבריאים להחזיק בה; ולהרחיק את נתיני ממלכת החולים אל הבניין הגדול שממנו במקרה הטוב הם יכולים רק להשקיף החוצה. שהדרכון הבריא לעולם זמני הוא. למעשה, כולנו מחזיקים כל הזמן באזרחות כפולה; בחיינו השבירים כל-כך, שבכל רגע יכולים להתנפץ לרסיסים. לו היינו כולנו מפנימים באמת את התובנה הזאת, היו גם בתוך הבניין הזה ובתוך ממלכת החולים שהוא מסמל, הרבה יותר אנושיות וחמלה”.

בהמשך אותו פוסט התייחסתי לכרמל הנראה ולכרמל האי-נראה (כשם שירה האלמותי של זלדה). כשאני מהרהרת בזה, הדברים בכלל מתהפכים. לא, אינני מכוונת לכך שהארעיות היא היציבות היחידה, שהדבר הקבוע היחיד בחיינו הוא שינוי – קלישאה שמרבים להשתמש בה. אלא למה בחוץ ומה בפנים. מה קליפה ומה תוך וליבה. הלא נראה (מבחוץ) הוא המראה האמיתי, הגלוי רק לנו. הכרמל הנראה אינו אלא אשליה, והכרמל האי-נראה – עם כל כאביו – הוא הוא האמת שבתוכנו. אם תרצו, הקבוע. זהו הכרמל “שהוא כולו שלי”, כמילותיה של זלדה. “כולו תמצית האושר”. הוא זה שחקוק בבשרי. פעמים צריך לחצות את הקווים, לעבור אל המקום המטלטל, הלא יציב, הפרום, והכואב עד אין קץ  – כדי לראות זאת. ובעיקר לחוש.   
חג שמח.