קרוא וכתוב

הפטריוטים מאת סאנה קרסיקוב. מאנגלית: אמיר צוקרמן. מחברות לספרות / כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2017, 592 עמ'.

תוך כדי קריאת הספר הזה התלבטתי ביני לבין עצמי איך נכון יהיה לכנות אותו. מרשים? חזק? גדוש? ספר שקשה להאמין שהוא רומן הביכורים של המחברת? (קדמו לו סיפורים שפירסמה). אך לא פחות מכך נאבקתי למצוא את הרגש המתאים מתוך שלל הרגשות שמעוררת הקריאה בו. ככל שהתקדמתי בקריאה התבהרה לי לפחות השאלה האחרונה: הרגש העיקרי שהתעורר בי בעקבות הפטריוטים הוא עצב עמוק. עצב על דור שהלך שבי אחרי אוטופיה שלא היתה אלא שלטון טוטליטרי אכזרי, הרומס את האדם ואת כל היקר לו.

זהו רומן המבוסס על ארועים אמיתיים: אמריקאים שבשנות ה-30 של המאה ה-20 עזבו את ארה"ב אל בריה"מ, שהיתה עבורם חברת העתיד, חלום הולך ומתגשם וחברת מופת סוציאליסטית שתתקן את כל העוולות. כאשר מתבררת האמת, והם מנסים (כמו גיבורת הספר) לחזור בחזרה – הם מגלים שהשגרירות האמריקאית סגרה את שעריה בפניהם ולא מאפשרת להם לזכות בחזרה בדרכון האמריקאי שהרשויות הסובייטיות החרימו מהם בתואנות שווא. הם נזרקים מהכניסה לשגרירות ארה"ב לנגד עיניהם הצופות של סוכני המשטרה החשאית הסובייטית אשר שורצים שם, ממתינים לטרף. כך הם מוצאים את עצמם לכודים בבריה"מ. נטושים על-ידי מולדתם הראשונה – אמריקה – ונבגדים על-ידי מולדתם השנייה, רוסיה, האוטופיה שהכזיבה. שתלמד אותם שיעור בבגידה, בעבודת פרך, בהרעבה, בעינויים ובמוות.

פלורנס פיין, גיבורת הספר, עזבה את ברוקלין לטובת המולדת החדשה. סיפורה של פלורנס מסופר לסירוגין עם סיפורה של בנה ג'וליאן, שהיה ילד בן שש כשהוריו נאסרו, ונותר לבדו שנים ארוכות, במשך כל ילדותו. אביו הוצא להורג כמעט מייד, כנראה, ואילו אמו נשלחה בתום חקירותיה לשבע שנות עבודת פרך במחנות, שם ניצלה ממוות באופן אירוני גם על-ידי אמריקאי. בבגרותו עוזב ג'וליאן עם משפחתו לארה"ב ברגע שזה מתאפשר. הקש ששבר את גבו הוא הגילוי שלאחר שנים רבות של לימודים ומחקר, לא יאושר לו הדוקטורט הנכסף בגלל המכסות ליהודים. ג'וליאן חוזר לרוסיה החדשה כאיש עסקים, אך לביקוריו יש גם מטרה אישית ומשפחתית: ארכיון הקג"ב נפתח לעיון ומאפשר לו לקרוא את התיק של אמו ולהיחשף לגילויים אודותיה. הוא גם מבקש לשכנע את בנו לני, נכדה של פלורנס, שהשתקע ברוסיה בניסיון לעשות שם עסקים, לחזור הביתה. הביתה לארה"ב.

ניתן היה אמנם לקצר את הספר באופן משמעותי, ומדי פעם המשפטים כורעים תחת עומס התאורים צפופי הפרטים. אך על אף פגמים מינוריים אלה או אחרים, זהו ספר רחב יריעה, סוחף ומעמיק, המספר את סיפורו של דור נבגד ובוגדני. וגם סיפור משפחתי עז תובנות, שאף הוא, לא פחות מהסיפור ההיסטורי, סיפור של נטישה.

החזרה אחרי שנים לקריאת ספר המספר על אימי החיים תחת משטר טוטליטרי, לא היתה קלה עבורי. זוהי התוודעות מחודשת ובעיקר תזכורת לחיים בחשש מתמיד, באווירה של פחד וחשבון, המועכים את נפש האדם והורסים לבלי שוב את היכולת לאותנטיות. היעלמות כל מושג של אמת, ושל אמון: אי אפשר לבטוח באיש. אנשים בוגדים בבני משפחתם ומסגירים את חבריהם הטובים.

היגון שמשתלט על ג'וליאן קשור להרבה יותר מכך שבעודה בחיים לא הצליח להבין את אמו. הוא כיבד את שתיקתה על עברה במחנות ולא חיטט "בעניין הסיור שלה בבטן הגיהנום". לא, יש שתיקה אחרת שהוא מאשים אותה בה ואינו סולח עליה:

לא יכולתי לשאת את חוסר הנכונות שלה לגנות את עצם השיטה שהרסה את המשפחה שלנו (…) האלם שלה, ההתנצלות בשם השיטה שהיא התעקשה – איתי! – ש”תמיד תדאג לילדים”, הפך לנטישה שנייה, כואבת לא פחות. (…) רציתי שתכעס על הייסורים שסבלה: רצח בעלה, ההפרדה הכפויה מבנה, שבע שנים של שעבוד והשפלה ורעב. העובדה שכל זה לא הצליח לעורר בה זעם הרתיחה אותי עוד יותר. כי כך היא הותירה אותי לשאת את הכעס עבור שנינו.

זוהי כמובן אינה "פטריוטיות", כלשון כותרתו האירונית של הספר, אלא כניעה מוחלטת. עבד נרצע הוא עבד שאיננו רוצה לצאת לחופשי כשזה מתאפשר לו. כאן הוא איננו יכול: הטוטליטריות מועכת את נפש האדם עד כדי כך שגם כשהיא נחלצת מהגיהנום, והזמנים משתנים, לא מסוגלת פלורנס לגנות את הזוועות שעוללה השיטה לה ולמשפחתה, כמו למיליונים אחרים. עד כדי כך נמחצה נפשה, שאפילו לזה אינה מסוגלת. וזהו אולי נצחונה האחרון, והגדול ביותר, של הטוטליטריות.

Sana Karsikov, The Patriots.

עוד בנושא: מפני שזה יקרה שוב

כל ביקורות הספרים