• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« נצחונה האחרון של הטוטליטריות
החמלה והחסד: לא קל למות »

מחלה ושמה בדידות

4 בדצמבר 2017 על-ידי נעמה

אלינור אוליפנט ממש בסדר מאת גייל האנימן. מאנגלית: הדסה הנדלר. כתר 2017, 350 עמ'.

גייל האנימן כתבה ספר יפהפה, אנושי ונוגע ללב. ספר בעל רובד משעשע, שבה בעת חדור בעצבות גדולה. הקלילות שבה מספרת אלינור אוליפנט על חייה איננה מסווה באמת את הכאב הנמצא עמוק בפנים. כה עמוק, עד כי היא לא תצליח להגיע למקורותיו לבדה. אף כי הרמזים הפזורים בספר מאפשרים להבין בשלב מוקדם יחסית שמשהו נורא קרה לה בילדותה, ולפענח כבר במהלך הקריאה מה בדיוק ארע אי אז בעברה הרחוק.

"בסדר" היא התשובה השגורה בפיה של אלינור כששואלים אותה לשלומה. אף כי למעשה לא צריך לחפור עמוק כדי לראות ששום דבר איננו באמת בסדר. אלינור היא אשה "מחוקה", שכישוריה החברתיים שואפים לאפס והיא מתקשה לפענח את הקודים החברתיים השגורים. היא שומרת על שגרה קפדנית של עבודה במשרד שבה היא ממעטת באינטראקציות עם עמיתיה, פותרת את התשבץ בעיתון בהפסקת הצהריים, ומסתגרת בביתה בסוף השבוע הארוך, שבו אינה מדברת עם נפש חיה, עם פיצה מ"טסקו" ובעיקר עם הרבה וודקה. וודקה שמאפשרת לה להשכיח מלבה את הכאבים העמוקים של חייה. דבר בחזותה החיצונית לא מושך תשומת לב לבד מהצלקות שעל פניה, אך הן כאין וכאפס לעומת הצלקות שבפנים. והיא תוהה האם נותרה רקמה קטנה בלתי מצולקת בלבה, שתאפשר לחמימות אנושית לחדור אליה. הפלא הזה יקרה, אבל לפני כן יהיה הרבה יותר רע. כי טראומות אי אפשר, ואסור, להטביע בוודקה.

הסגנון הייחודי שבה מספרת אלינור את קורותיה מאיר באופן אירוני את ראיית המציאות המיוחדת שלה. אבל התוצאה היא לא רק שאנחנו מבינים איך היא נתפסת בידי הסובבים אותה, אלא גם פעמים רבות אפקט של הזרה, שבאמצעותו אנו מצליחים לראות באופן שונה דפוסי מציאות והתנהגות שכה התרגלנו להתבונן בהם באופן מסוים עד כי נשחקו. הנה כי כן, לא רק אלינור נראית משונה בידי סביבתה, אלא אנו מסוגלים לראות, דרך נקודת המבט שלה, כמה הסביבה משונה… ודרך כך עד כמה הנורמה והחריג הם עניין יחסי.

בדרך כלל אלינור לא מכבירה בהגיגים אלא פשוט מספרת את קורותיה. בסגנון קליל שהעצבות הגדולה שמתחתיו מתגלה על-ידי הפערים הנוצרים בין תפיסות המציאות השונות, כאשר עומק האמירה שלה נחשף על ידי סגנון הסיפר המתוחכם (אף כי הפשוט לכאורה) של האנימן. אבל הנה מקום אחד שבו היא מדברת לא רק בישירות אלא גם באופן חודר על המחלה הזאת, שהחברה שלנו נגועה בה, מחלת הבדידות:

היו זמנים שבהם הרגשתי שאני עלולה למות מבדידות. אנשים אומרים לפעמים שהם עלולים למות משעמום, שהם מתים לכוס תה, אבל בשבילי, מוות מבדידות הוא לא היפרבולה. כשאני מרגישה כך, הראש שלי נופל והכתפיים שלי נשמטות ואני משתוקקת עד כאב, עד כאב פיזי ממש, למגע אנושי – אני באמת מרגישה שאני עלולה להתמוטט ארצה ולמות אם מישהו לא יחבק אותי, ייגע בי. אני לא מתכוונת למאהב – חוץ מהטירוף האחרון ויתרתי מזמן על האפשרות שאדם אחר עשוי לאהוב אותי כך – אלא פשוט לבן אנוש. עיסוי הקרקפת אצל הספרית, החיסון נגד שפעת שעשיתי בחורף שעבר – הפעמים היחידות בהן הרגשתי מגע היו מידיהם של אנשים ששילמתי להם, וכמעט תמיד הם עטו עליהן כפפות חד-פעמיות. אני רק מציינת עובדות. 
אנשים לא אוהבים את העובדות האלה. אבל אין לי מה לעשות נגד זה. אם מישהו שואל אותך מה שלומך, את אמורה להגיד בסדר. את לא אמורה לספר שאתמול בלילה בכית עד שנרדמת כי לא דיברת עם נפש חיה יומיים ברציפות. בסדר, זה מה שאת אומרת (…) היום הבדידות היא הסרטן החדש – דבר מביך ומביש שלקית בו באיזו דרך עלומה. דבר מפחיד וחשוך-מרפא, מאיים כל כך עד שאת לא מהינה לציין אותו; אנשים אחרים לא רוצים לשמוע את המילה נאמרת בקול רם מחשש שגם הם יינגעו בה, או שהיא תפתה את הגורל להמיט זוועה דומה עליהם.

"בדידות = אין בביתך איש שתוכל לומר לו: אחזור בשעה זאת וזאת, או שאליו תוכל לטלפן (ולומר) חזרתי" [רולאן בארת, יומן אבל]. זוהי בדידותם של אנשים שהמגע האנושי היחיד שהם חווים הוא זה שהם משלמים עבורו. אלינור כה בודדה עד כי האנשים היחידים שביקרו בביתה במשך שנים היו העובדת הסוציאלית של שירותי הרווחה, המגיעה לביקור חצי-שנתי לבדוק שהכול "בסדר", וקורא מונה החשמל, שגם את תכלית ביקורו היא מעדיפה לסדר בדרך אחרת. וזהו פעמון אזעקה עבורנו כחברה, המניחה שיחיו בינינו אנשים בבדידות בל תתואר, בודדים באופן נואש. לא סתם בחרתי לקרוא לרשימתי זאת "מחלה ושמה בדידות" – מחקרים מראים כי הנזקים הבריאותיים הנגרמים מבדידות הם מוחשיים מאוד. ומקצרים את החיים.

אבל אלינור היא גם בת מזל. קשר אנושי נוצר בינה לבין ריימונד, עמית לעבודה, שאיננו נרתע, ואיננו מוותר עליה באופנים שבהם היא ויתרה על עצמה פעמים כה רבות. מחוות הידידות הקטנות שלו מפלסות נתיב ללבה, ומאפשרות לה לחצוב דרך חדשה. מסירותו אחרי הנפילה הגדולה שהיא חווה כה נוגעת ללבה עד שרק תשישותה הגופנית שמה סוף לבכי המציף אותה. איש לא קנה לה פרחים מעולם. "פרצתי בבכי, יפחות ענק רוטטות, וייבבתי כמו בעל חיים (…) הבנתי שהחיים שלי משובשים. משובשים עד מאוד. אני לא אמורה לחיות כך. איש לא אמור לחיות כך. הבעיה היתה שפשוט לא ידעתי איך לתקן אותם".

אלינור תלמד. צעד צעד. תיקונים קטנים, אך משמעותיים. את אפלת הבדידות שהאנימן משרטטת באופן כה משכנע ורגיש, מאיר בחומו כוח הריפוי של הקשר האנושי הפשוט. בסופו של דבר, זה כל מה שאנו זקוקים לו.

Gail Honeyman, Eleanor Oliphant is Completely Fine.

כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג אלינור אוליפנט ממש בסדר, בדידות, ביקורות ספרים, גייל האנימן |

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-644 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • השראה בגבעת הקפיטול
    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

בלוג בוורדפרס.קום.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie