קרוא וכתוב

אלינור אוליפנט ממש בסדר מאת גייל האנימן. מאנגלית: הדסה הנדלר. כתר 2017, 350 עמ'.

גייל האנימן כתבה ספר יפהפה, אנושי ונוגע ללב. ספר בעל רובד משעשע, שבה בעת חדור בעצבות גדולה. הקלילות שבה מספרת אלינור אוליפנט על חייה איננה מסווה באמת את הכאב הנמצא עמוק בפנים. כה עמוק, עד כי היא לא תצליח להגיע למקורותיו לבדה. אף כי הרמזים הפזורים בספר מאפשרים להבין בשלב מוקדם יחסית שמשהו נורא קרה לה בילדותה, ולפענח כבר במהלך הקריאה מה בדיוק ארע אי אז בעברה הרחוק.

"בסדר" היא התשובה השגורה בפיה של אלינור כששואלים אותה לשלומה. אף כי למעשה לא צריך לחפור עמוק כדי לראות ששום דבר איננו באמת בסדר. אלינור היא אשה "מחוקה", שכישוריה החברתיים שואפים לאפס והיא מתקשה לפענח את הקודים החברתיים השגורים. היא שומרת על שגרה קפדנית של עבודה במשרד שבה היא ממעטת באינטראקציות עם עמיתיה, פותרת את התשבץ בעיתון בהפסקת הצהריים, ומסתגרת בביתה בסוף השבוע הארוך, שבו אינה מדברת עם נפש חיה, עם פיצה מ"טסקו" ובעיקר עם הרבה וודקה. וודקה שמאפשרת לה להשכיח מלבה את הכאבים העמוקים של חייה. דבר בחזותה החיצונית לא מושך תשומת לב לבד מהצלקות שעל פניה, אך הן כאין וכאפס לעומת הצלקות שבפנים. והיא תוהה האם נותרה רקמה קטנה בלתי מצולקת בלבה, שתאפשר לחמימות אנושית לחדור אליה. הפלא הזה יקרה, אבל לפני כן יהיה הרבה יותר רע. כי טראומות אי אפשר, ואסור, להטביע בוודקה.

הסגנון הייחודי שבה מספרת אלינור את קורותיה מאיר באופן אירוני את ראיית המציאות המיוחדת שלה. אבל התוצאה היא לא רק שאנחנו מבינים איך היא נתפסת בידי הסובבים אותה, אלא גם פעמים רבות אפקט של הזרה, שבאמצעותו אנו מצליחים לראות באופן שונה דפוסי מציאות והתנהגות שכה התרגלנו להתבונן בהם באופן מסוים עד כי נשחקו. הנה כי כן, לא רק אלינור נראית משונה בידי סביבתה, אלא אנו מסוגלים לראות, דרך נקודת המבט שלה, כמה הסביבה משונה… ודרך כך עד כמה הנורמה והחריג הם עניין יחסי.

בדרך כלל אלינור לא מכבירה בהגיגים אלא פשוט מספרת את קורותיה. בסגנון קליל שהעצבות הגדולה שמתחתיו מתגלה על-ידי הפערים הנוצרים בין תפיסות המציאות השונות, כאשר עומק האמירה שלה נחשף על ידי סגנון הסיפר המתוחכם (אף כי הפשוט לכאורה) של האנימן. אבל הנה מקום אחד שבו היא מדברת לא רק בישירות אלא גם באופן חודר על המחלה הזאת, שהחברה שלנו נגועה בה, מחלת הבדידות:

היו זמנים שבהם הרגשתי שאני עלולה למות מבדידות. אנשים אומרים לפעמים שהם עלולים למות משעמום, שהם מתים לכוס תה, אבל בשבילי, מוות מבדידות הוא לא היפרבולה. כשאני מרגישה כך, הראש שלי נופל והכתפיים שלי נשמטות ואני משתוקקת עד כאב, עד כאב פיזי ממש, למגע אנושי – אני באמת מרגישה שאני עלולה להתמוטט ארצה ולמות אם מישהו לא יחבק אותי, ייגע בי. אני לא מתכוונת למאהב – חוץ מהטירוף האחרון ויתרתי מזמן על האפשרות שאדם אחר עשוי לאהוב אותי כך – אלא פשוט לבן אנוש. עיסוי הקרקפת אצל הספרית, החיסון נגד שפעת שעשיתי בחורף שעבר – הפעמים היחידות בהן הרגשתי מגע היו מידיהם של אנשים ששילמתי להם, וכמעט תמיד הם עטו עליהן כפפות חד-פעמיות. אני רק מציינת עובדות. 
אנשים לא אוהבים את העובדות האלה. אבל אין לי מה לעשות נגד זה. אם מישהו שואל אותך מה שלומך, את אמורה להגיד בסדר. את לא אמורה לספר שאתמול בלילה בכית עד שנרדמת כי לא דיברת עם נפש חיה יומיים ברציפות. בסדר, זה מה שאת אומרת (…) היום הבדידות היא הסרטן החדש – דבר מביך ומביש שלקית בו באיזו דרך עלומה. דבר מפחיד וחשוך-מרפא, מאיים כל כך עד שאת לא מהינה לציין אותו; אנשים אחרים לא רוצים לשמוע את המילה נאמרת בקול רם מחשש שגם הם יינגעו בה, או שהיא תפתה את הגורל להמיט זוועה דומה עליהם.

"בדידות = אין בביתך איש שתוכל לומר לו: אחזור בשעה זאת וזאת, או שאליו תוכל לטלפן (ולומר) חזרתי" [רולאן בארת, יומן אבל]. זוהי בדידותם של אנשים שהמגע האנושי היחיד שהם חווים הוא זה שהם משלמים עבורו. אלינור כה בודדה עד כי האנשים היחידים שביקרו בביתה במשך שנים היו העובדת הסוציאלית של שירותי הרווחה, המגיעה לביקור חצי-שנתי לבדוק שהכול "בסדר", וקורא מונה החשמל, שגם את תכלית ביקורו היא מעדיפה לסדר בדרך אחרת. וזהו פעמון אזעקה עבורנו כחברה, המניחה שיחיו בינינו אנשים בבדידות בל תתואר, בודדים באופן נואש. לא סתם בחרתי לקרוא לרשימתי זאת "מחלה ושמה בדידות" – מחקרים מראים כי הנזקים הבריאותיים הנגרמים מבדידות הם מוחשיים מאוד. ומקצרים את החיים.

אבל אלינור היא גם בת מזל. קשר אנושי נוצר בינה לבין ריימונד, עמית לעבודה, שאיננו נרתע, ואיננו מוותר עליה באופנים שבהם היא ויתרה על עצמה פעמים כה רבות. מחוות הידידות הקטנות שלו מפלסות נתיב ללבה, ומאפשרות לה לחצוב דרך חדשה. מסירותו אחרי הנפילה הגדולה שהיא חווה כה נוגעת ללבה עד שרק תשישותה הגופנית שמה סוף לבכי המציף אותה. איש לא קנה לה פרחים מעולם. "פרצתי בבכי, יפחות ענק רוטטות, וייבבתי כמו בעל חיים (…) הבנתי שהחיים שלי משובשים. משובשים עד מאוד. אני לא אמורה לחיות כך. איש לא אמור לחיות כך. הבעיה היתה שפשוט לא ידעתי איך לתקן אותם".

אלינור תלמד. צעד צעד. תיקונים קטנים, אך משמעותיים. את אפלת הבדידות שהאנימן משרטטת באופן כה משכנע ורגיש, מאיר בחומו כוח הריפוי של הקשר האנושי הפשוט. בסופו של דבר, זה כל מה שאנו זקוקים לו.

Gail Honeyman, Eleanor Oliphant is Completely Fine.

כל ביקורות הספרים