קרוא וכתוב

ההתעניינות הפתאומית בזכויות עצירים אולי מקוממת בשל סיבותיה, אך יש לה פוטנציאל מבורך לשפר בסופו של דבר את זכויות האדם של כולם

בעיתוי מעניין, שבו נעצרים ונחקרים מקורבי ראש הממשלה, בפרשיות שבחלקן עולים חשדות כבדים גם כלפיו, גילו שרים בממשלה שגם לעצורים יש זכויות אדם. ושלא תמיד הן מכובדות. החל מתנאי המעצר (פשפשים, וטענות בדבר שינה מועטה ועיכוב באפשרות לראות רופא), עבור בפרסום צילומים של החשודים בשעתם הקשה, שעה שהם מובאים להארכת מעצר, ועד לעצם השאלה האם השארתם במעצר היא הכרחית, או שמא משרתת מטרות אחרות, שאינן עולות בקנה אחד עם העילות הקיימות בחוק המעצרים לשלילת חירותו של אדם, חירות שהיא זכות חוקתית בישראל.

ההתעניינות בהקשר זה בזכויות עצורים, או בזכויות אדם בכלל, רק מתוך עניין אישי או אינטרסים שונים ומשונים, יכולה להיות מקוממת. אמנם, לעיתים אנחנו מגלים בעיה עקרונית או לקונה, ופועלים לתיקונה, רק שעה שאנו נפגשים בה אישית במשעולי חיינו. אך להבדיל מאנשים פרטיים, המדינה היא היא שעליה מוטלת החובה הנגדית לכבד ולהבטיח זכויות אדם. לכבד משמע לא לפגוע בהן בעצמה; להבטיח (או להגן) – לדאוג שגם אחרים לא יפגעו בהן. ומי כשרי הממשלה אמורים להיות אחראים לכך? הרי בידיהם הסמכות, וסמכות ואחריות באות בצוותא חדא. לגילוי הפתאומי של הרשויות שזכויות העצורים לא תמיד מכובדות, ושתנאי המעצר אינם אנושיים, אחרי דוחות רבים של הסנגוריה הציבורית, למשל, קשה לחסות מאחורי נימוק תמים של אי ידיעה. איפה הם היו עד היום? מה קרה שרק כעת התעוררו? אה, כן.

ועם זאת, יש לכוס הזאת גם חצי מלא, שחשוב לראות. שכן אם אכן ייעשה תיקון בעקבות העֵרנות הפתאומית הזאת, הוא יחול על כולם. שהרי זכויות אדם מוקנות באופן שווה. כך, אם אכן יקודם מהלך שיאסור לצלם עצורים בעת הארכת מעצרם בבית המשפט, אם ישופרו תנאי המעצר הבלתי נסבלים, או אם בתי המשפט יקפידו לבחון בשבע עיניים אם אי אפשר להשיג את תכלית החקירה תוך שימוש בחלופות מעצר – כל העצירים ייהנו מכך. לא רק המקורבים ל"מלכות". וזה כמובן גם צריך להיות הכיוון הרצוי למי שזכויות אדם יקרות ללבם.

צריך להדגיש שתיקון כזה חייב להתיישר בדרך הנכונה: כלפי מעלה, של הגנה על זכויות הכול, ולא כלפי מטה, של רמיסת זכויות הכול באופן שווה… להדגיש, כי לפעמים הכעס – המוצדק – על איפה ואיפה באכיפת החוק, מיתרגם באופן מעוות לציפייה או דרישה להתיישר לרף התחתון, לגבי כולם. אני שותפה, כמובן, לביקורת על אכיפה לא שוויונית או על פגיעה בזכויות ההליך ההוגן. הכעס לנוכח גילויים כאלו מוצדק, שכן החובה להגן באופן שווה על הזכויות היא עיקרון יסוד. אך אל לנו ליפול במלכודת שעל-פיה מותר (וחמור יותר, רצוי), כביכול, לפגוע בזכויות של ב' רק משום שפגעו קודם בזכויות של א'. בכל פעם שאנו מגלים שזכויות אינן מוגנות באופן שווה, השאיפה והמאבק חייבים להיות שהן יוקנו באופן שווה, לא שייפגעו באופן שווה. זהו הסטנדרט הראוי של זכויות אדם.
כך, למשל, בישראל מרבים מדי במעצר, לעיתים עד תום ההליכים, גם כשאין זה נחוץ. חלופה של מעצר בית תמיד צריכה להיות מועדפת כשהיא אפשרית. סייגים לה הם סכנה לציבור, חשש מבריחת החשוד או משיבוש הליכי משפט, או הליכי חקירה שניתן לקיים רק במעצר. אלו הן עילות המעצר כפי שנקבעו בחוק המעצרים.[1] ומצופה מבתי המשפט שיפקחו על פעולות המשטרה בתחום זה, לא שישמשו כחותמת גומי לבקשות להארכת מעצר. ובעוד יש ביקורת שיפוטית על עצם המעצר והארכתו, ועצורים מובאים לפני שופט/ת, הצורך החיוני להבטיח לכל העצורים תנאי מעצר אנושיים המתיישבים עם כבוד האדם נדחק לשוליים ואינו מקבל תשומת לב מספקת. זאת אף שחוק המעצרים מחייב גם תנאי מעצר הולמים, "שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו ובכבודו", כלשונו. [2]

לכן על אף שקל להבין את הלעג שמעוררת מודעותם הפתאומית של שרי הממשלה לזכויות אדם ולפגיעה בהן, היא יכולה בסופו של דבר להביא לשיפור. ועל שיפור במצב של זכויות האדם יש תמיד לברך.

[1] סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשס"ו-1996.

[2] סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשס"ו-1996.

את ספרי החדש – זכויות אדם: מבוא תאורטי – אפשר להשיג בחנויות הספרים או ישירות באתר ההוצאה.