אמש בשעה מאוחרת יחסית כתבתי פוסט על היבט מסוים בהסכם עם נציבות האו”ם שנתניהו הודיע עליו. מזמן לא התיישבתי לכתוב משהו ממש עם התרחשות הארועים. לזכותי ייאמר שאת הפסקה האחרונה ברשימה פתח המשפט “בהנחה שמה שהתפרסם בנושא מדויק, ולא נעמוד מחר מול שוקת שבורה”… ובכן, הבעיה ככל הנראה לא היתה בפרסום לא מדויק של פרטי ההסכם, אבל לעומת זאת עמדנו מול שוקת שבורה כבר בהמשך אותו ערב. למעשה, תוך כדי שאני מתכוונת להעלות את הרשימה לבלוג. שמשהו קרה להסכם הבנתי מציוצים עקיפים בטוויטר. נתניהו התעלה אפילו על עצמו, יש להודות, במהירות שבה התהפך הפעם. איפה ה”משילות” שבה הוא מתהדר? מסתבר שמי שמושל הם המגיבים בחשבון הפייסבוק שלו.
מי שגדלה ליד הים יודעת שטרם נכנסים למים בודקים את כיוון הרוח כדי לראות לאן יהיה סחף, אם יהיה. מרטיבים אצבע מול הרוח. נתניהו הרטיב הפעם את האצבע אחרי שנכנס לים. ועוצמת הטרלול, הזגזוג, וההסתה מעידים שהוא חזר לאיתנו לאחר מחלה קצרה. הוא החלים, אנחנו חטפנו לא רק סחרחורת אלא בעיקר אברסיה חמורה.
ההסכם הוא הסכם, חתום מצד ישראל על ידי נתניהו ודרעי. pacta sunt servanda, אבל זה קטן על נתניהו. מה שכן, הנסיגה ממנו (אם אכן יסוג סופית ולא רק “ישעה עד הבוקר”, על משקל יצום בין ארוחות), תביא לתוצאה גרועה בהרבה מבחינתו ומבחינת המגיבים מימין שניסה לרצות. ההסכם עם רואנדה, כפי שהודה בעצמו, התמוטט ואינו ישים. אם לא ידבוק בהסכם עם האו”ם, משמעות הדבר תהיה שכל מבקשי המקלט יישארו בארץ. אמת, הממשלה תוכל למרר את חייהם אפילו יותר משעשתה עד כה.
במקור, תכננתי לכתוב היום פוסט נוסף, על סיבה מסוימת לאופטימיות זהירה בעקבות ההסכם עם האו”ם. לא רק כניצחון של החברה האזרחית ומאבק ציבורי, אלא כלקח לאיך הנהגה נחושה יכולה לשנות אווירה ציבורית, מה שחזינו בו כבר עת נחתם ההסכם עם אש”ף בזמנו. הנה, לפתע נעלמו ה”מסתננים” מהודעת נתניהו הראשונה אתמול. אבל נתניהו איננו נחוש ועוד פחות מזה מנהיג. הוא שבשבת שבודקת את כיוון הרוח של הבייס. וגם ה”מסתננים” הוחזרו לשיח. נתניהו יכול היה לנקוט עמדה אמיצה, להוביל, ולשנות גם את השיח הציבורי. במקום זה בחר להזדנב. כמו במשל המפורסם על הצפרדע והעקרב, הוא לא יכול להתגבר על טבעו.
הפוסט הגנוז שלי אולי יראה עוד אור, ודאי אם ההסכם עם האו”ם יצא אל הפועל בכל זאת. אבל הנה עוד טעם לכך שהבלוג הזה הרבה פחות פוליטי משהיה. הרבה פחות מתייחס לעניינים שעל סדר היום (גם אם מאז ומתמיד הם היו עבורי רק נקודת מוצא אל הניתוח העקרוני). קשים חייה של בלוגרית פוליטית. לא רק שאין יותר שיח, רק צעקנוּת מחרישת אזניים שאינה פוקחת עיניים, כפי שכתבתי בעבר: “בתוך הבליל הצעקני הזה אי אפשר לשמוע שום דבר. ודאי לא דברי טעם. והוא מקשה גם לומר אותם. יש צעקות; יש הטחת האשמות ודברי גנאי; יש שמחה לאיד. יש שטחיות. אין עובדות; אין מורכבות; אין הקשבה לצד השני; ודאי שלא ניסיון ליצור דיאלוג”. סיכמתי אז ש”על רקע הקולניות הזאת אני מתקשה יותר מתמיד למצוא את קולי”. לכך אפשר להוסיף עכשיו שלנוכח התהפכות מהירה כזאת כפי שחזינו בה אמש, גם מה שכותבים נהפך ללא רלוונטי עוד טרם פרסומו. ולא מדובר כאן בעיתון היורד לדפוס. גם הבלוג, פלטפורמה אינטרנטית מהירה יחסית, לא עומד בקצב. טוויטר ופייסבוק הם הזירה שבה נקבעת “מדיניות” ונחתכים גורלות. כי אכן כדאי לזכור שהאדם הזה, שבלי מצמוץ התהפך שוב אתמול, הסית בהזדמנות זאת שוב נגד הקרן החדשה לישראל והאיחוד האירופי (ובעקיפין גם נגד הקיבוצים והמושבים), והודה בפה מלא ששקל לזרוק את האשמה על בית המשפט העליון אחרי שזה יוציא לו את הערמונים מן האש – האדם הזה מחזיק בכפות ידיו את החיים של כולנו. חיים של בני אדם. האצבע הזאת, שנזכר להרטיב מאוחר מדי לשיטתו – חורצת גורלות.
ניתן לרכוש את ספרי החדש “זכויות אדם: מבוא תאורטי” בחנויות הספרים או ישירות באתר ההוצאה.
