כאב. כאב. כאב.
כאב כל הזמן.
שישה וחצי שבועות של כאבים קשים. ללא אופק, ללא סוף.
משככי כאבים. כל הזמן. שגם הם לא עוזרים די.
אי אפשר למצוא תנוחה נוחה. לא לשבת. לא לעמוד. לא ללכת.
במיטה כל תזוזה מפיקה זצים של כאבי אימים המפלחים את כל הגוף. לעיתים גם בעמידה. הקימה מהמיטה – כאבי תופת. צרחות של כאב.
מוגבלות. תלות. אובדן עצמאות. החיים שלי מופקעים ממני באחת.
במיטה גם אי אפשר לקרוא. רק לשכב על צד אחד. שבועות. ובכל זאת מנסה לקרוא פה ושם, אפילו בעמידה. כי איך אפשר בלי, כי זאת הנחמה היחידה.
שנה של חשיבה מאגית
גם לכתוב ממש לא יכולה. לכן זאת תהיה רק המלצה קצרצרה על שנה של מחשבות מופלאות של ג’ואן דידיון. ספר מופלא, שכה חבל שתרגום שמו מפספס בגדול: השם באנגלית, וכך גם צריך היה להיתרגם, הוא שנה של חשיבה מאגית.
חשיבה מאגית היא חשיבה האופיינית לילדים וכן לעיתים בדתות עממיות (למשל בדמות אמונות טפלות). בבסיסה נמצאת האמונה הלא רציונלית שהמחשבה שלי יכולה לשנות את המציאות. להחזיר את המת במקרה זה. או לגרום למוות לא לקרות מלכתחילה.
בממואר שלו על מות אמו סוזן סונטג, “לשחות בים של מוות”, מצטט דיוויד רייף את דידיון: “אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על מנת לחיות”…
את הספר כתבה דידיון בשנה שלאחר מותו הפתאומי של בעלה ג’ון גרגורי דאן, המתמוטט לנגד עיניה בעת שהם יושבים לארוחת ערב בביתם בניו יורק, לאחר שחזרו מבית החולים שם מאושפזת בתם היחידה במצב קשה ביחידה לטיפול נמרץ, במה שנראה כסיבוך של שפעת. הבת קווינטנה תתאושש ותצא מבית החולים, אך תתמוטט שוב במצב אנוש בקליפורניה. בסופו של דבר נפטרה גם קווינטנה, חודשים מעטים לאחר שהספר ראה אור.
כתיבתה של דידיון עמוקה, חודרת. חדה כיהלום. הממואר הזה הוא מופת של התבוננות עצמית רגישה ומאופקת. שהיא שוזרת בה בכישרון קטעי ספרות ומובאות ממחקרים. מספרת את סיפורה האישי אך גם מתהלכת בזהירות, שומרת ונשמרת. על אף שהספר עוסק בהתמודדות קשה עם אובדן, ועם תהליך האבל, הוא איננו מדכא כלל. יותר מכול הוא אנושי.
“את מתיישבת לארוחת ערב והחיים כפי שאת מכירה אותם מסתיימים”. כותבת דידיון.
החיים כפי שהכרת אותם מסתיימים.
שנה של מחשבות מופלאות מאת ג’ואן דידיון. מאנגלית: אירית מילר, מטר, הדפסה שלישית 2018, 192 עמ’.
Joan Didion, The Year of Magical Thinking.
