קרוא וכתוב

לא אימא שלי, מאת תומס ה' אוגדן. מאנגלית: יואב כ"ץ. עם עובד 2018, 318 עמ'.

זהו כבר ספרו השני של אוגדן שמתחיל במה שנראה הבטחה גדולה ומסתיים באכזבה רבתי מבחינה ספרותית. ועל אף שככלל מאז שאני מפרסמת ביקורות ספרים רק בבלוג אני נהנית מהפריווילגיה לכתוב בעיקר על ספרים שאהבתי, עניין אותי הפעם לנסות לבדוק ולנסח למה. מה מקור האכזבה ולמה בכל זאת רציתי לקרוא בספרו השני. התשובה לשתי השאלות האלה היא כנראה שיש באוגדן משהו מטעה, מתעתע. ספריו מושכים בעיקר בגלל הנושאים שבהם הוא עוסק. נושאים שנראה שהוא שואב מנסיונו כמטפל – אוגדן הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי. אבל על אף שיש קשר בין טיפול לבין בניית נראטיב, ודאי שלא כל מטפל מוצלח (גם אם הוציא ספרי עיון מצליחים בתחום התמחותו), הוא מספר או סופר מוצלח. כך, ספרו הקודם – הפרטים שהושמטו (עם עובד 2016), נקרא בעיני יותר כדוח מקרה מהקליניקה מאשר כספרות. תורם לכך גם הקול שלו, שהוא קול קלינאי יותר מספרותי.

זה לא שאוגדן אינו יודע לכתוב. יש לו כישרון תיאור, הניכר בעיקר בתחילת שני ספריו. אך הוא רחוק מלהיות סופר טוב. הפתיחות של שני הספרים יוצרות הבטחה. הבטחה המתפוגגת בהמשך משום שהוא אינו יודע להחזיק סיפור. ספריו אינם קוהרנטיים. הבעיה איננה בקפיצות בזמן ובמקום שהם משופעים בהם, אלא שהקפיצות הללו אינן מנומקות באופן ספרותי. דומה שהוא לא גמר בדעתו מה הוא רוצה בדיוק לספר. גדילים עלילתיים או תמטיים מעניינים שנפתחים בהתחלה נזנחים, נותרים לא שזורים ברקמת הסיפור, ומביאים את הקוראת לתהות מה היה תפקידם ומדוע בכלל נזכרו.
השם העברי שנבחר לספר הנוכחי מדגיש זאת באופן אירוני, שכן הוא מצמצם את הספר. בעוד שהשם המקורי (עם כל האתגר שהוא מציב לתרגום עברי קליט) פותח הרבה יותר אפשרויות שהספר, בדרכו הלא מוצלחת במיוחד, אכן עוסק בהן.

אוגדן מתעניין בבני אדם ובקורותיהם, אך נכשל ביצירת עולם בדוי שלם ולכיד. סופר בורא עולם בזעיר אנפין. עולם בדוי. יצירת ספרות טובה תמיד תהיה קוהרנטית ומנומקת יותר מהחיים עצמם, שכן כשמה כן היא: יצירה. העולם הבדיוני הזה נמצא בידיו של הסופר – הוא מחליט היכן להתחיל, מה להשמיט, מה להדגיש והיכן לסיים. שני ספרי הפרוזה של אוגדן מתחילים טוב, אך מתפוגגים ומאבדים את דרכם. מקריאת שניהם נותרתי בתחושת החמצה.

Thomas H. Ogden, The Hands of Gravity and Chance.

כל ביקורות הספרים