קרוא וכתוב

לא אחת שומעים על חולים סופניים שהרופאים הקצו להם שבועות ספורים, או חודשים ספורים, לחיות. האחרון שעלה לכותרות הוא הפרשן בעל הטור בוושינגטון פוסט, וזוכה פרס פוליצר, צ'רלס קראוטהמר, שסיפר על כך לקוראיו.

קביעה רפואית של תוחלת חיים צפויה נדרשת לעיתים גם כדי לקבל זכאויות שונות, כמו אלו שמקנה בישראל חוק החולה הנוטה למות, או על מנת להיכנס להוספיס או הוספיס בית.

ייאמר כי על פי רוב הרופאים מדייקים למדי בתחזיות הללו. כנראה מכוח הניסיון שצברו במשך השנים. עם זאת, לא רק שכולנו מכירים חולים שהביסו את התחזיות הללו, והאריכו שנים (לעיתים יותר מרופאיהם), אלא שהפרקטיקה הזאת מטרידה מהיבט עקרוני. מי שם את הרופאים לקבוע כמה עוד יחיה אדם? והייתם כאלוהים? 

ההצדקה הניתנת לכך, על פי רוב, היא לאפשר לחולים "לסגור מעגל", כלשון המטפלים, לסדר עניינים נדרשים לפני שעוזבים את העולם, ובעיקר להיפרד מאהוביהם ומהחיים עצמם. ואולם כפי שכתבתי כשסקרתי את ספרו של דיוויד ריף על מות אמו סוזן סונטג, "לשחות בים של מוות" – "אין דרך נכונה למות. על אף שלא מעט אנו שומעים על 'סגירת המעגל' הנחוצה לפני המוות; על התפייסות, סליחה והשלמה, המביאות לפרידה שלווה מהחיים".
בממואר שלו מציין רייף כי רופאים המתמחים בעבודה עם חולים הנוטים למות משתמשים בביטוי "מסגור מחדש של התקווה". בכך כוונתם שהם עוזרים לחולים למצוא דרך לעבור מתקווה לחיות, אל יצירת קשר באופן סופי ועמוק עם יקיריהם. רייף כותב כי אין לו מושג עד כמה הנוטים למות אכן מנוחמים מה"מסגור מחדש" הזה. הוא שומע בו, לדבריו, משהו מאותה wishful thinking שיש בדיבור על "סגירה". אין באמת "סגירה" בהצעת המוות למישהו שאתה אוהב. הצד הציני שבו תוהה האם "מסגור מחדש של התקווה" אינו עוד אחד מהמושגים שנוצרו יותר למען הרופאים המטפלים מאשר למען הנוטים למות עצמם.

אז האם הגילוי הזה לחולה, אודות מותו/ה המתקרב – ממש במונחים של ימים, שבועות, וחודשים – נועד לחולה או שמא, כפי שכותב רייף, כדי להקל על הרופא/ה דווקא? ואולי גם כדי להסביר, או להצדיק, את זה שמפסיקים כל טיפול רפואי, כי אפסה כל תקווה ואין מה לעשות? (אין ספק שהפסקת טיפול יכולה להיעשות למען החולה במצב כזה, אך לא פחות מכך מתרחשת גם משיקולים כלכליים).

ללב מתגנבת גם שאלה נוספת, יש להודות, והיא עד כמה יכולה להשפיע הודעה כזאת על רצונם של החולים לחיות ועל המאבק שהם מוכנים לנהל לשם כך. כאשר מודיעים לחולה שאין יותר מה לעשות, ואין בשביל מה להילחם – הוא או היא ירימו מן הסתם ידיים. כפי שכתב קראוטהמר: “זהו גזר הדין הסופי. המאבק שלי הסתיים”. עד כמה זו – ולו חלקית, ואפילו באחוז אחד – עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה? כאמור, על פי רוב הרופאים מעריכים נכונה. אבל אותי מטריד שהם חושבים שהם יכולים למלא את תפקידו של האל, ולהיכנס לנעליו. כמו תמיד, מה שאני מצפה ודורשת ממטפלים, מהעוסקים במקצועות הידע/כוח (שבהם הפעלת כוח או למצער עמדת כוח כלפי הזולת מובנות לתוך הידע המקצועי), היא צניעות. קצת ענווה.

עוד בנושא:
לשחות בים של מוות
אוויר שפעם היה נשימה
איך לא לנהוג במטופלים

את ספרי החדש זכויות אדם: מבוא תאורטי (רסלינג, 2018) ניתן להשיג בחנויות הספרים או ישירות באתר ההוצאה.