היועץ המשפטי לממשלה איננו מתכוון לפרסם סמוך לבחירות את החלטתו האם יש להעמיד את נתניהו לדין, מחשש שהודעה כזאת תהיה בגדר התערבות בבחירות, או למצער מראית עין כזאת. כמובן שלהחלטה כזאת יש פוטנציאל של השפעה על הבחירות. אבל האם להחלטה לא לפרסם את ההכרעה אין השפעה על הבחירות?… ודאי שיש. המשמעות שלה היא שכשנבקש באפריל לממש את זכות הבחירה שלנו כאזרחים, לא יהיה לפנינו מרב המידע הרלוונטי כך שנוכל לבצע בחירה מושכלת וחופשית. השאלה האם ראש הממשלה המיועד מטעם הליכוד יעמוד לדין היא שאלה דרמטית וקריטית. זה מידע שחייב להיות לפנינו – האזרחים, מקור הסמכות של השלטון – עת אנו ניגשים לבחור.
“כשהאמת אינה חופשית, החופש אינו אמיתי”, אמר ז’אק פרוור. ההחלטות שלנו צריכות להיות מיודעות, אחרת אנחנו סוברים בטעות שהפעלנו חופש בחירה בעוד שלמעשה פעלנו בעיוורון.
אפשר להבין את הזהירות המופלגת שמנדלבליט נוקט בה בכל הנוגע לחקירות נתניהו. על אף שראש הממשלה אמור להיות כפוף לחוק כאחרון האזרחים, וההחלטה האם להעמידו לדין אמורה להיות החלטה משפטית מקצועית הקשורה לעוצמת הראיות שיש נגדו, הרי השלכותיה האפשריות של החלטה כזאת מחייבות בהחלט משנה זהירות. ואולם זה איננו מצדיק דחייה של פרסום החלטה כזאת, באם היא מתקבלת, עד לאחר הבחירות: משמעות הדבר היא שאנו בוחרים שלא מדעת. זכותם של אזרחים לבחור במפלגה על אף שעומד בראשה אדם שהיועמ”ש החליט להעמידו לדין. אך לא לגיטימי שהמידע הזה לא יהיה פומבי, מפורסם ונגיש לכלל הבוחרים, כדי שיקחו אותו בחשבון בהחלטתם.
אפשר גם להבין את חששו של מנדלבליט מתגובתו של נתניהו במקרה כזה. אך מעבר לכך שנתניהו “יקרע” אותו וישתלח במערכת אכיפת החוק אם היועמ”ש יחליט להעמידו לדין ללא קשר לעיתוי ההודעה, הרי חשש כזה איננו שיקול לגיטימי בעבודתו של היועץ המשפטי לממשלה. מממלא התפקיד הזה נדרשת לא רק יושרה אלא גם אומץ.
כשהאמת אינה חופשית – החופש אינו אמיתי.
התמונה: מוויקיפדיה
יפה. אלא שיש פה משפטים שלא קשורים לבחירה של ראש הממשלה רב השנים, רב בתים, רב דיקטטורים ורב שררה. למשל 'בחירה מושכלת', 'אמת', 'אמת חופשית'. 'אומץ לב'.
מה הקשר בין המילים לבין המציאות?
בימים 'עלובי חיים' שכאלה, ללא תכנית עתידית למדינת ישראל בכל תחום, בואך דיקטטורה, נקראים אנשים האוחזים בתפקיד כמו יועץ משפטי להקריב את עצמם.
אין זה דבר של מה בכך.
היום פגעו בכבודו של מת, מחר יפגעו בכבודו וגופו של חי.
כאשר הדברים יתבהרו, תהיה פה השתוללות רבתי.
אני מזכיר לעצמי שהעמדות הננקטות ביחס למועד החלטת היועץ המשפטי הן גם ואולי בעיקר מושפעות מהערכה ביחס לתוכן ההחלטה. אני מניח שלו הייתה הערכה שההחלטה תזכה לחלוטין את ראש הממשלה אזי את בשורת הזכות לבחירה מודעת היו נושאים אחרים. מכל מקום את הטענה שאי פרסום ינבע מ"לוח זמנים מקצועי" אפשר לפטור כטענת הבל
יפה כתבת אך את לוז העניין שמטת. אחרי אינספור פרשיות שפרצו בסערה וגוועו בדממה, מותר לנו להניח שישנה רדיפה פוליטית של ראש הממשלה ונסיון לקבוע את זהות ראש הממשלה באמצעים משפטיים. ועל זנ יש להוסיף את הרדיפה התקשורתית והדיווח המוטה כנגד ראש הממשלה. בקיצור, מי שמנסה לטעון שזהו עניין משפטי גרידא מיתמם ומשקר ביודעין.
ברגע שהפרנויה של רה"מ הביאה אותו לתקוף את היועמ"ש, שדווקא עשה כמיטב יכולתו לסוכך על נתניהו ושרתו, מן הסתם נפקחו עיניו לראות עם מי יש לו עסק: גם נטול כל נאמנות — אפילו לתומכיו המסורים (כמו מנדלבליט) וגם מאבד שפיות. בשלב הזה מנדלבליט הבין שעליו לשנות כיוון, למצוא משב רוח עמיד יותר מרוח הפרצים שנושבת מבלפור. באותו רגע של הארה החלה להיווצר מציאות כתב האישום במיידי. נתניהו יודע מה קרה, גם אם לא למה, ועושה כל שביכולתו לעכב את הצהרת היועמ"ש ביחס להגשת כתב האישום עד אחרי הבחירות. זה לא יעזור לו. עכשיו הוא מנסה את הטריק שנקרא "השלמת חקירות". לא יקרה. בקרוב, כך נראה לי, 40 עורכי דינו יתחילו לגבש הצעה ביחס לעסקת טיעון. עדיף חופש עם הרשעה והמיליונים בפנמה מאשר אינספור שנים במעשיהו וגילויים חדשים של עומק השחיתות והבגידה של האיש.