• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« היועמ”ש והבחירות
מותה של ההסכמה מדעת »

גם האהבה אינה יכולה לטראומה

21 בינואר 2019 על-ידי נעמה

חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה. מאנגלית: אמיר צוקרמן. מחברות לספרות 2018, 638 עמ’.

הספר הזה נכנס מתחת לעור, אל מחזור הדם, רודף את קוראיו. כן, אפשר לומר שזהו רומן ש"יהלום בכם" כפי שנכתב מפי הניו-יורקר על כריכתו. והתחושה שגיבוריו נהפכים לחלק מחייה של הקוראת, מלווים אותה גם מחוץ לדפיו כאילו היו גם חבריה שלה, ודאי מעידה על עוצמתו.

a little lifeארבעה חברים שלמדו יחד בקולג' במסצ’יוסטס עוברים לניו-יורק. הספר מלווה אותם משנות העשרים שלהם אך מתמקד במהרה בג'וד, עורך-דין מצליח, תחילה במשרד התובע הכללי ולאחר מכן במשרד פרטי לדיני תאגידים. ג'וד הוא אדם מוכה טראומה איומה, ההולכת ונחשפת בין דפי הספר. לעולם לא נדע מה מסתתר מאחורי “החיים הקטנים” של מי שמסביבנו. התכנים קשים לעיתים מאוד, אבל קריאת הספר לא נהפכת לבלתי אפשרית בגללם, גם כי התאורים הישירים אינם רבים ביחס לאורכו, וגם משום שהיא מאוזנת בתאורים מלבבים ועשירים של החיים בניו-יורק ושל חסד החברות. לפעמים חשתי שיש בחלקים האלה אפילו סוג של מתיקות. כן עלתה בי לעיתים תחושה של הפרזה; גם בגודל ועוצמת ההתעללות שחווה ג'וד (לא כי היא בלתי-אפשרית במציאות, אף כי יש לקוות שנדירה, אלא מבחינת הבחירה הספרותית בה), אבל גם בקסם החברות ביניהם (ובין אנשים נוספים) ואפילו בגודל ההצלחה המקצועית שלהם: כל הארבעה – שחקן, אמן, אדריכל ועורך-דין – מצליחים מאוד ומרוויחים המון.

It's never too late to have a happy childhood, גורסת אמרה. אבל הספר משתיק גם את התקווה הזאת. לפעמים מאוחר מדי לא רק שתהיה לנו ילדות מאושרת, ולו בשחזור, אלא מאוחר מכדי שיהיו לנו חיים מאושרים אחריה. אפילו לא כאלה שאפשר לשאתם.

והוא בוכה ובוכה, בוכה על כל מה שהוא, על כל מה שהיה יכול להיות, על כל פגיעה ישנה, על כל אושר ישן, בוכה על הבושה ועל השמחה שבלהיות סוף-סוף ילד, עם כל הגחמות והחסרים והחששות של ילד, על זכות היתר להתנהג לא יפה ושיסלחו לך, על מותרות כמו עדינות, כמו עדנה, על זה שיגישו לך ארוחה ויגידו לך לאכול אותה, על היכולת – סוף-סוף, סוף-סוף – להאמין למילים מרגיעות של הורה, להאמין שהוא מיוחד בעיני מישהו למרות כל הטעויות והמשטמה שלו, בגלל כל הטעויות והמשטמה שלו.

כמו פעמים רבות, מצליחה דווקא יצירה ספרותית להעביר לנו טוב יותר אמיתות ותובנות שמחקרים עיוניים רבים מוקדשים לניסיון להבינה. כך נחשף בחיים קטנים האופן שבו אנשים שעברו התעללות או טראומה מתמשכת מכים את עצמם שוב ושוב, בוחרים בדפוסים המשעתקים את ההתעללות כדי "להוכיח" לעצמם עד כמה הם "רעים", לא שווים, עד כמה "הגיע" להם היחס המזוויע שקיבלו. כאילו זאת הדרך היחידה עבורם לתת הסבר למה שעברו, לצקת בו משמעות. ועל אף זאת ג'וד מצליח לעבור סוג של תמורה, משום שחייו מלאים גם ביחסים טובים עם בני אדם קרובים האוהבים אותו, גם אם הוא נשאר ברובו, כמעט לחלוטין, מסויג ולא גלוי בפניהם. ההצלחה הזאת לא מוסברת כראוי בספר וזוהי חולשה נוספת שלו. על אף שעברו רודף אותו כל חייו, הרגשתי שחסר לי בספר שלב שישפוך אור על המעבר אל חייו הבוגרים של ג'וד, שבהם הוא בכל זאת מצליח לבנות לא רק קריירה מזהירה אלא גם יחסים עם אחרים, פגוע ופצוע ככל שיהיה. אלא שהאהבה לא מנצחת. ג'וד מוכרע בסופו של דבר תחת כובד המשקל של אסונו.

כי אם זהו סיפור על חברות וטראומה, הרי ליבת הספר היא השאלה האם חסד האהבה יכול לה, לטראומה. והתשובה היא לא. גם היא לא יכולה לחולל פלאות. ינגיהארה לא מזמנת לגיבורה, אף שהוא נאהב מאוד, את חסד הגאולה. ואף כי יש תקופות טובות ואפילו רגעים מאושרים, גם לא נחמה. מבחינה זאת מנפץ הספר את האמונה הנאיבית, ככל הנראה, שניתן לגבור על טראומת ילדות קשה ככל שתהיה. ("הוא יודע עכשיו: אנשים לא משתנים. הוא לא יכול להשתנות"). ועם זאת, על אף שסופו של הספר קשה אף הוא, על אף הסבל הנורא שהוא מתאר, על אף התחושות המטלטלות שהוא מעורר, ועל אף שגיבורו, בסופו של דבר, הוא אדם מובס, והתבוסה הזאת מחלחלת אל אוהביו בסיומו שובר הלב של הספר, לא יוצאת ממנו הקוראת בתחושה של יאוש גמור. זהו ספר שגם מלא בעדינות.

והוא מתחיל לבכות: על הטוּב של כולם, שעליו הוא גומל בצורה עלובה כל כך, על הבדידות שלו, על ההוכחה שהחיים, למרות המאמצים להיפטר מהם, נמשכים למרות הכול.

Hanya Yanagihara, A Little Life.

האמנות מנצחת את המוות
כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג ביקורות ספרים, האניה ינגיהארה, חיים קטנים, טראומה |

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-644 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • השראה בגבעת הקפיטול
    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

בלוג בוורדפרס.קום.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie