חייהן של שתי חתולות מאת פייר לוֹטי. מצרפתית: מיכל אילן. הוצאת נהר, 2018, 94 עמ’.
הספר הזה היה לי כמים קרים על נפש עייפה. פנינה נדירה של יופי ואהבה. יופיים של החיים, ועצבותם, מתוארים בעט דקה הפורשת בפנינו את כל יפעתה של הספרות. ולא פלא שהיופי והעצבות, וגם מתיקותו של האושר הפשוט, מתוארים כה היטב כאשר המבט הוא על בעלי החיים המלווים אותנו במסע הזה בעמק הבכא. ומלמדים אותנו את השיעור האנושי הגדול מכול, את שיעור החמלה. שהרי “כל כך מהר מקדירים ימינו, כל כך מהר נופל עלינו הלילה”.
פעמים רבות ראיתי, באי-שקט מהול בעצב אינסופי, את נשמתם של בעלי החיים מתגלה במעמקי עיניהן; את נפשו של חתול, של כלב, של קוף, מיוסרת לרגע כמו נפש אדם, נחשפת פתאום מתוך המבט ותָרה אחר נפשי שלי בחיבה, בתחנונים או באימה… ואפשר שחָמלתי על נפשותיהן של אותן חיות מאשר על אלו של אחי בני האדם, משום שהן אילמות ואינן יכולות להימלט מהאפלולית שהן שרויות בה, בעיקר משום שהן שִפלות רוח ומבוִּזות יותר.
סיפורן של שתי החתולות הוא כמובן גם סיפורם של בני האדם שלידן, שלצִדן. וסיפור אהבה לבעלי החיים, לבני האדם ולחיים בכלל. זהו ספר יפהפה, חדור אנושיות מופלאה, שהקריאה בו לא רק מחזירה אותנו אל תענוגות הקריאה הפשוטה, אלא משרה שלווה ואושר שקט. שכן לוטי מעניק לנו, בתרגומה היפה של מיכל אילן, קפסולה מרוכזת של עדינות, רכות וחמלה. המזכירה לנו לאהוב ולחמול על כל הברואים, קטנים כגדולים.
Pierre Loti, La vie de deux chattes.
