רעב: הסיפור של הגוף (שלי) מאת רוקסן גיי. מאנגלית: דבי אילון. הוצאת בבל, 2019, 266 עמ'.
הממואר של רוקסן גיי הוא כלשון כותרת המשנה של הספר, על הגוף שלה. אבל הוא על הרבה יותר מזה. הוא על האופן שבו מגיבות נשים לטראומה מינית, לריסוק הטוטלי שעברו, בלי שתהיה להן דרך להרכיב את עצמן בחזרה ולהירפא. הדרך של גיי היה למלא את הריקנות האדירה שנשארה בה ("רוקנו לי את הפנים עד שנהייתי חלולה") באכילה אינסופית. בתקווה שהגוף הגדול והלא מושך יגן עליה. (קלינית, מוגדר משקלה של רוקסן כ"השמנת יתר חולנית קיצונית ביותר" – Super morbid obesity, עם BMI הגבוה מ-50).
באופן פרדוקסלי, כפי שהיא מתארת בספרה, הגוף התופס כל-כך הרבה מקום במרחב הוא פעמים רבות גם גוף שקוף שמתעלמים ממנו כאילו לא היה קיים.
מעבר לכך שזהו ספר נוסף שמאפשר מגע עם האופן שבו שוברת תקיפה מינית את גופן ונשמתן של קורבנותיה, עם הענישה העצמית המתמדת שבאה בעקבותיה, שכן זאת הדרך היחידה שהן מכירות להתייחס לגופן, זהו גם ספר מאלף על הדרך שבה החברה שלנו מתייחסת לאנשים שמנים. שמנים מאוד או שמנים פחות. המתאר את המגבלות והכאב הפיזי והנפשי המלווים את המצב הגופני הזה ואת התיעוב העצמי שבלחיות עם "גוף סורר", שלא מצליחים להשלים ולהתפייס איתו, לא כל שכן לאהוב אותו. ואת הניסיון לעשות זאת, ולמצוא קבלה עצמית ואמפתיה לעצמה, על אף כל המכשולים האכזריים שמעמידה לכך החברה השמנופובית בדרך. זה ספר ששובר שתיקה, את שתיקתה של גיי עצמה, מאיר מקומות חשוכים ומציב בפנינו מראה חשובה. "ואולי זאת הבושה של מישהו אחר, ואני רק זאת שנאלצת לשאת אותה".
הפסיכואנליטיקאית הבריטית סוזי אורבך כתבה כבר לפני שנים רבות את ספרה Fat is a Feminist Issue. הממואר של גיי יוצק בחלק מהתובנות שלה את החיים שכתיבה ספרותית (על אף שזהו ממואר) מאפשרת.
בלעתי את הסודות שלי וגרמתי לגוף שלי להתרחב ולהתפוצץ. מצאתי דרכים להתחבא לעין-כול, להמשיך להזין רעב שלעולם לא יוכל לבוא על סיפוקו – הרעב להפסיק לכאוב. הגדלתי את עצמי. אבטחתי את עצמי. יצרתי חיץ ברור ביני ובין כל מי שהעז לגשת אלי.
פחות התחברתי לכתיבתה של גיי בקובץ המאמרים שלה Bad Reminist. ברעב – ספרה הראשון המתורגם לעברית – רוקסן גיי כותבת נפלא. יש לציין גם את העיצוב המשובח במיוחד של הספר, על העימוד האסתטי לעילא שלו וכריכתו היפהפיה.
Roxane Gay, Hunger: a memoir of (my) body.
קרוא וכתוב 
אנסה לשאול. הספר הקודם (נשים וחתולים) שהמלצת עליו, לא נרכש על ידי הספרייה הקלב"ית ומתעבת את בית אריאלה. נראה.