קרוא וכתוב

שלג כרמי 2004-2019.

שלג מתה ביום ראשון 21.4.2019 בצהריים. אחרי 15 שנים של אהבה אינסופית. נשמתי התאומה. אפריל הוא האכזר בירחים.

15 שנים מאז מצאתי אותה, כדור קטן, מתחת לאחד הרכבים במגרש החניה שם השליך אותה מישהו ערל לב. הייתי בטוחה שהיא גור חתולים, עד שיצאה לקריאתי, נכנסה לחיקי ותחבה את חוטמה מתחת לזרועי. וזהו. אבוד. אהבת עולם.

לפני קרוב לשנתיים וחצי היא אובחנה בגידול אלים מאוד, עם פרוגנוזה עלובה. מלנומה של חלל הפה. בנובמבר 2016 הגיעו תוצאות הפתולוגיה. ב-27.1.2017 כתבתי את הרשימה "שיעורים שלימדה אותי כלבתי הנוטה למות". הסוף נראה קרוב. עשיתי איתה אז טיולים ארוכים בחוף הים, וניסיתי למצות כל רגע. (לצערי לא הצלחתי לשבץ כאן את התמונות היפהפיות מהטיולים בים בסוף 2016). היה קשה מאוד. אבל פלא קרה. נס רפואי. הגידול נסוג לגמרי, שלג התאוששה והחלימה החלמה עצמונית, או נכנסה לרמיסיה מלאה. היא רצתה מאוד לחיות. והאהבה עשתה לנו פלא. פלאשלג. קיבלתי איתה יותר משנתיים של מתנה. וכל יום אמרתי תודה על כך שהיא עדיין איתי, ושיש לי עוד יום איתה.

אבל הגיע יום אחרון. ממש בסוף מרץ גיליתי שהגידול חזר. הפעם לא היה לנו מזל. הוא התפרץ באופן אלים ומהיר מאוד, ופחות מארבעה שבועות אחרי הגילוי הגיע הסוף. פרידה סופית ובלתי אפשרית.
והרגשתי כאילו שלג חיכתה לי שאעבור את השנה הזאת, רצופת המשברים הרפואיים, השנה הקשה ביותר בחיי – וממש בסופה תרגיש שהיא יכולה עכשיו ללכת. אהובתי. נשמתי התאומה. הנפש היקרה לי ביותר בעולם. הנפש הקרובה לי ביותר בעולם.

ללכת על חוף הים בלי שלג – זה בלתי נתפס. לא לשמוע את טפיפות רגליה הקלות בבית. שוב לא תעלה לחדר השינה להגיד לי שהגיע הזמן לקום, שהיא רוצה לצאת. שוב לא תתעורר במיטתה אחרי שקמתי, כשהיא עצמה מאריכה בשינה. שוב לא תתכרבל ככדור באמצע המדרגות, המקום האהוב עליה. שוב לא תטפס עם רגליה על המיטה בפחד כשיש סופת רעמים. שוב לא תקדם את פני באושר שאין כמותו כשאני נכנסת הביתה. השמחה בפגישה מחודשת אחרי חצי שעה של פרידה, כאילו לא התראינו ימים. שוב לא תבוא לקבל טעימות מהבטטה המאודה שאהבה כל-כך. מזגה הטוב לאין שיעור. השבת הראשונה בלעדיה. בלי שלג. המקום הריק היכן שעמדה מיטתה בחדר העבודה. כלבתי האהובה.

כמו אז גם עכשיו, היו התפרצויות של בכי ותחנונים כשאני שוכבת לידה: שלא תעזוב אותי, שלא אוכל לחיות בלעדיה. ואחר-כך הסכמה ושחרור, רצון שלא תסבול. רק שהכול היה הפעם יותר קצר, יותר מהיר. ובעיקר עם סוף אחר. סופי.

ואז די. את הדרך לוטרינרית התקשיתי לראות מבעד למסך הדמעות. שלג הלכה בשלווה, עטופה באהבה וליטופים. ודמעות. אחרי 15 שנים של חיים טובים, ומלאים באהבה. לא היתה כלבה אוהבת ואהובה כמותה. אבל לנסוע את הנסיעה האחרונה הזאת עם הכלבה האהובה בעולם ולחזור ממנה עם רצועה וקולר שעליו תגית השם…

השם האהוב נשאר רק על התגית. ובכל חדריו של הלב. ותלתל במעטפה מ"כתם השלג" של שלג, שגזרתי ב-20.1.2017. ורשמתי "תודה, אהובתי".

נותרו אהבה אינסופית וגעגועים אין קץ.

היא עדיין יצאה איתי באותו היום. האחרון לחייה. והלכה לאיטה. אחר-כך עלתה לחדר השינה בגלל הפחד מהרעמים, ונשכבה על המזרון שלה ליד המיטה, מה שלא עשתה בתקופה האחרונה. אפשר היה לראות שדי. היה כבר בעמידה שלה משהו מובס. ובעיניים שלה – העיניים החומות והטובות, מלאות החמלה, העיניים היפות בעולם – ראו את הקושי והסבל. שחררתי אותה ברגע הנכון, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. נחמת מעט. אבל הלב נשבר מרוב כאב וגעגועים. הבית ריק. הלב מלא בכאב הריקנות, האַיִן והחידלון. איך אוכל לחיות בלעדיה, האהובה שלי.

עוד 4 שעות ביום ראשון האחרון יכולתי לחשוב על כך ששבוע קודם בשעה הזאת היא עדיין היתה בחיים. ואז גם זה לא. תמה שלג.

לא היתה ולא תהיה כמוה. אחת ויחידה. יחידה ומיוחדת.
שלג אהובה. שִלגי. שַלגון. שַלגנוֹני. שַלגוֹנת. גוּלי. גוּל-גוּל.
תודה וסליחה.
נותרתי שבורת לב מרוב כאב וצער.
גוּלי שלי.
שלום שלגונת.
שלום אהובתי.
שלום שלג.

בתמונה: שלג ב-7.4.2019 בבית, שבועיים בדיוק לפני מותה.
שיעורים שלימדה אותי כלבתי הנוטה למות