קרוא וכתוב

רחוב מזרח מערב מאת פיליפ סנדס. מאנגלית: עודד פלד. כנרת זמורה דביר, 528 עמ'.

שלושה קודקודיו האנושיים של משולש מצטלבים במשפטי נירנברג: שני משפטנים ממוצא פולני שטבעו קטגוריות חדשות במשפט הבינלאומי ופושע נאצי המועמד לדין בגינן, ואחראי גם לרצח משפחותיהם של השניים וכן של משפחת המחבר. פיליפ סנדס, עורך-דין בריטי שעוסק במשפט בינלאומי של זכויות אדם ופרופסור למשפטים ביוניבריסטי קולג', היוצא לחקור את הפשעים האלה – כותרת המשנה של הספר היא "על המקורות של ג'נוסייד ופשעים נגד האנושית" – מרחיב את המשולש למרובע: סבו, לאון בוכהלץ, נולד וגדל בלבוב (למברג), שבאוניברסיטה שלה למדו שני המשפטנים. הרש לאוטרפכט – שהיה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת קיימברידג' ולימים שופט בית הדין הבינלאומי בהאג, מהאבות המייסדים של המשפט הבינלאומי של זכויות האדם, אשר טבע את הקטגוריה של "פשעים נגד האנושות"; ורפאל למקין – משפטן שברח מפולין דרך שוודיה לארה"ב, טבע את הקטגוריה של "ג'נוסייד", ניסח את האמנה הבינלאומית נגד ג'נוסייד והביא לקבלתה ב-1948. אמנה שלדברי סמנתה פאואר בספרה "בעיה מן הגיהנום" ראה בה למקין מצבה על קבר אמו שנספתה בשואה, כמו רוב בני משפחתו. הפושע הנאצי היה משפטן אף הוא. מבכירי המשפטנים של המשטר הנאצי. זהו הנס פרנק, שהיה עורך דינו האישי של היטלר, שר המשפטים של בוואריה, מי שסייע לנסח את חוקי נירנברג והמושל הכללי של פולין. פרנק הוצא להורג בתלייה באוקטובר 1946, לאחר שנידון למוות במשפטי נירנברג.

זהו ספר פנטסטי, ייאמר מיד. סנדס, שיצא למשימת מחקר אקדמית, שוזר את סיפורה האישי של משפחתו בסיפור יצירתן של הקטגוריות המשפטיות החדשות הללו, סיפורם של שני המשפטנים האחראים לכך ושל המשפטן המועמד לדין. זהו ספר עיון דקדקני מוּער וממוסמך לעילא, שבה בעת נקרא כרומן מרתק שקשה להניח מהיד. סנדס מושך כל חוט ובודק כל פיסת מידע, ולעיתים קשה להאמין לאן הוא מגיע בבדיקתו וברצונו להבין. כך, למשל, הוא הולך כמה פעמים לשמוע קונצרטים של ה"מתיאוס פסיון" של באך כדי להבין את השפעת היצירה על פרנק ובאיזה אופן שאב ממנה נחמה בתא הכלא שלו, וברמה האישית עובר בדיקת DNA בעקבות גילויים מפתיעים על קורות משפחתו. באופן אישי למדתי מן הספר דברים שלא היו ידועים לי אודות משפטי נירנברג. כמו זה שלאחר פסק הדין, מתן גזר הדין היה הרגע היחיד במשפט שבו 18 מי שנמצאו אשמים הוכנסו לאולם בית המשפט לא כקבוצה אלא אחד אחד, להאזין לגזר דינם, וכי הטלת העונש באופן אישי לא הוסרטה לצפיית הציבור כדי להגן על כבודו של כל נאשם. עובדה מעניינת נוספת היא כי 12 נאשמים נידונו למוות ללא זכות ערעור.

הזמנה שקיבל סנדס מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת לבוב, להרצות על עבודתו בנושא פשעים נגד האנושות וג'נוסייד, מתניעה את הספר הזה. בסוף הערב, לאחר ההרצאה, ניגשת אליו סטודנטית ומבקשת לדבר איתו ביחידות. "אף אחד בעיר לא שמע על לאוטרפכט ולמקין, ולא אכפת לו מהם, היא אמרה, מפני שהם היו יהודים. הזהות שלהם הכפישה אותם". ואז אמרה: "אני רוצה שתדע שההרצאה שלך היתה חשובה בשבילי, חשובה לי אישית". סנדס כותב שהוא הבין מה שאמרה לו, שהיא שלחה לו אות בנוגע לשורשיה שלה. עניין עדין מכדי לדבר עליו בגלוי. אבל אז מגיע המפנה: "'אני מבינה את העניין שיש לך בלאוטרפכט ובלמקין', היא המשיכה, 'אבל לא סבא שלך הוא האיש שאתה צריך לחפש? האם הוא לא זה שהכי קרוב ללבך?'". הפרק הבא בספר מספר על סבו, ליאון… סיפור משפחתי שהוא חושף לאחר שהיה אפוף בשתיקה כל השנים.

הרש לאוטרפכט, שעבר לווינה, למד שם אצל פילוסוף המשפט הנודע הנס קלזן. באמצעותו התוודע לאוטרפכט לרעיון כי "לפרט יש זכויות חוקתיות מושרשות, והוא יכול לפנות לבית משפט כדי לאכוף את הזכויות האלה (…) שתי הבחנות המפתח – בין קבוצות לבין הפרט, בין אכיפה לאומית לבין אכיפה בינלאומית – השפיעו על מחשבתו של לאוטפרכט", שכתב דוקטורט על חבר הלאומים החדש. "בעולם השמרני, הרם של המשפט הבינלאומי – ששלטה בו התפיסה שהמשפט משרת את הריבון – הרעיון שלפרט יש זכויות שאפשר לאכוף כנגד המדינה היה בלתי-נתפס". לאוטרפכט נע לקראת תפיסה חדשה, שעל פיה יש צורך חיוני בזכויות הפרט. ברבות הימים, כשיכין להרטלי שוקרוס, התובע הבריטי בנירנברג, את טיוטת הנאום שלו, יטען ש"התפיסה של פשעים נגד האנושות היתה מבוססת, ש'קהילת האומות' קבעה לפני זמן רב 'את הזכות להתערב למען זכויותיו המופרות של האדם שנרמסו על ידי המדינה באופן שנועד לזעזע את החוש המוסרי של האנושות' (…) לגבי פשעים נגד האנושות וזכויות הפרט, שוקרוס דיבר בדיוק במילותיו של לאוטרפכט וטען בתקיפות שעל בית הדין לדחות את המסורת שלפיה ריבון יכול היה לפעול ככל העולה על רוחו, חופשי להרוג, לענות ולהטיל מום בבני ארצו שלו".

לעומתו, רפאל למקין הקדיש את חייו למלחמה משפטית בג'נוסייד. הוא זה שטבע את המונח, לאחר שנדהם לגלות "כיצד יתכן שרצח של אדם אחד הוא פשע, אך אין זה פשע להרוג יותר ממיליון בני-אדם", והיה נחוש בדעתו לתת שם למה שצ'רצ'יל כינה ב-1941 "פשע ללא שם". ג'נוסייד היה השם. "איך פיראטיות וזיוף יכלו להיחשב פשעים בינלאומיים (..) אבל לא השמדת מיליונים?", שאל (רטורית) בוועידת האגודה למשפט בינלאומי בקיימברידג' באוגוסט 1946. על למקין כתבתי בזמנו ברשימה "האיש שנתן לג'נוסייד את שמו". למקין לא התנגד לזכויות הפרט אך סבר שהתמקדות יתר בפרט היא נאיבית ומתעלמת מן המציאות רווית הסכסוכים והאלימות, שבה "פרטים עמדו על הכוונת בגלל שהיו חברי קבוצה מסוימת, לא בגלל תכונותיהם האישיות". מבחינתו "ההתמקדות בקבוצות היתה הגישה המעשית". גולת הכותרת של מאבקו היתה האמנה למניעת והענשת הפשע של רצח עם (ג’נוסייד), שהתקבלה באו"ם ב-9 בדצמבר 1948, יום לפני קבלת ההכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם. היה זה מאבק אישי רצוף מכשולים, ואולי מה שהפריע לי בספרו של סנדס היה שהוא מציג את למקין באור לא מחמיא. אכן, למקין כנראה לא היה בעל מזג מאופק כשל לאוטרפכט, ואפשר לתת בו סימנים מזלזלים נוספים. אך ספק אם אפשר להצליח במאבק כמו שלו, רצוף מכשולים וכשלונות, לולא מתמסרים לו, כמו למקין, בלהט שלעיתים שורף הכול, בכל נפשו ובכל מאודו, ותוך תשלום מחיר אישי גבוה. לכאורה סנדס רק מציג את האופן שבו נתפס למקין בידי אחרים, אבל הוא איננו מתייחס לכך באופן ביקורתי אלא בעצם מקבל את הגישה הזאת. בתחילה נראה שאולי זה קשור לעובדה שבנו של לאוטרפכט – אליהוא לאוטרפכט – היה מרצה ואחר-כך עמית שלו באוניברסיטת קיימברידג'. אך עם שמתקדמים בקריאת הספר מתחוור שגם מבחינת עמדתו המשפטית סנדס קרוב יותר לזו של לאוטרפכט האב, שמעבר לאי-הערכתו האקדמית ללמקין, חשש שהתמקדות בקבוצה תקעקע את מקומו ומעמדו של הפרט כ"יחידה הבסיסית של המשפט כולו". יתכן, מועלית בספר השערה מפי אחת מדמויותיו, כי לאוטרפכט חשב ש"אם ידגישו יותר מדי שהריגה של עם שלם היא פשע, זה עלול להחליש את הקביעה שהריגה של אדם אחד היא כבר פשע". ג'נוסייד הוא פשע שקשה להוכיחו משפטית, ובעבודתו המשפטית נוכח סנדס כי "לצורך להוכיח את כוונת ההשמדה של קבוצה בשלמותה או בחלקה, כפי שדורשת אמנת הג'נוסייד, עלולות להיות השלכות פסיכולוגיות אומללות". בהדגשתו את הקבוצה עלול המונח "ג'נוסייד" להפוך את הפיוס לאפשרי פחות.

הנס פרנק, שכרכי יומנו הרבים שאותם שמר שימשו את התביעה כראיות מפורטות נגדו במשפט, היה היחיד מבין נאשמי נירנברג שקיבל על עצמו אשמה חלקית ואחריות מסוימת. פרנק, שנטבל בנירנברג לקתוליות, מרחיק לכת עד כדי לומר בבית המשפט כי "אלף שנים יעברו ואשמתה של גרמניה עדיין לא תימחה". אמירה זאת הקימה עליו את זעמם של הנאשמים האחרים. אולי זאת היתה הסיבה, ואולי אחרת, לכך שבהצהרת הסיכום שלו חזר בו למעשה מההודאה ואמר שגרמניה שילמה מחיר מספק, ו"כל אשמה אפשרית שעמנו הביא על עצמו כבר נמחתה לגמרי".

בנאום הסיכום שלו בנירנברג סטה שוקרוס מהטקסט שהכין לאוטרפכט ודיבר על "ג'נוסייד". הוא השתמש כאן במילים של למקין, אבל לא במלוא משמעותן כפי שרצה למקין. בנירנברג ג'נוסייד היה "פשע חמור נגד האנושות" אך ורק אם בוצע בקשר למלחמה. ההגבלה נכפתה על ידי סעיף 6(c) של הצהרת היסוד של בית הדין, באמצעות פסיק אומלל שהוכנס לטקסט באוגוסט 1945, כפי שמסביר סנדס מוקדם יותר בספר. למקין רצה שכל חיסולי הקבוצות מ-1933 ואילך ייהפכו לפליליים. אבל מה שקרה היה "הוצאתו מהמשפט של כל מה שאירע בגרמניה ובאוסטריה לפני ספטמבר 1939. פעולות הנישול וההגליה שננקטו נגד פרטים כמו ליאון בנובמבר 1938, ונגד מיליוני אחרים – פעולות של עיקול, גירוש, מעצר, הרג – יהיו מחוץ לתחום השיפוט של בית הדין". למקין היה מזועזע מהשתיקה בנוגע לג'נוסייד ו"מזועזע לא פחות מההתעלמות המוחלטת מהפשעים שבוצעו לפני המלחמה". הוא תיאר את פסק הדין בנירנברג כ"יום הכי שחור" בחייו.

רק אחרי תום המשפט הגיעה ההצלחה. החלטת העצרת הכללית של האו"ם אישרה שעקרונות המשפט הבינלאומי שהוכרו על ידי הצהרת היסוד של בית הדין בנירנברג – כולל פשעים נגד האנושות – היו חלק מהמשפט הבינלאומי. החלטה נוספת ציינה שג'נוסייד שלל את "זכות הקיום של קבוצות אנושיות שלמות" ואישרה ש"ג'נוסייד הוא אכן פשע בהתאם למשפט הבינלאומי". 50 שנים עברו עד שקם בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC). "סוף סוף נוצר בית דין בינלאומי חדש, בעל סמכות לפסוק לגבי ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות".

פשעים נגד האנושות וג'נוסייד, על הדגשים השונים שבהם ביחס לפרט ולקבוצה, התפתחו זה בצד זה, כותב סנדס בפתח הדבר לספרו. אך "עם הזמן נתפס הג'נוסייד בעיני רבים כפשע הפשעים, היררכיה שרמזה שרצח של מספר רב של בני אדם כיחידים היה איכשהו נורא פחות". כשהוא נשאל בלבוב על ההבדל ביניהם הוא עונה:

'תארו לעצמכם הרג של 100,000 בני אדם שבאו במקרה מאותה קבוצה, יהודים או פולנים בעיר לביב. מבחינת לאוטרפכט, הרג יחידים, אם הוא חלק מתוכנית שיטתית יהיה פשע נגד האנושות. מבחינת למקין, המוקד הוא ג'נוסייד, הרג רבים מתוך כוונה להשמיד את הקבוצה שהם חלק ממנה. מבחינת תובע בימינו ההבדל בין השניים הוא במידה רבה שאלה של ביסוס כוונה: כדי להוכיח ג'נוסייד, עליך להוכיח שהמניע לפעולת ההריגה היה כוונה להשמיד קבוצה, בעוד במקרה של פשעים נגד האנושות אין צורך להוכיח כוונה כזאת'. הסברתי שהוכחת כוונה להשמיד קבוצה שלמה או חלק ממנה ידועה כקשה במיוחד, מפני שהמעורבים בהרג כזה לא נוטים להשאיר אחריהם עקבות של ניירת מועילה.

באפילוג לספר, מצביע סנדס גם על המשותף ללאוטרפכט וללמקין; המאמינים בכוחו של המשפט להגן על בני אדם ולהיטיב עמם, ובצורך לשנותו לצורך כך, המסכימים על ערך חיי הפרט ועל חשיבות ההשתייכות לקהילה, אבל חלוקים מהותית לגבי הדרך היעילה להגן על הערכים האלה. "איך יכול המשפט למנוע הרג המוני? הגן על הפרט, אומר לאוטרפכט. הגן על הקבוצה, אומר למקין".

האם ההבדל [בין פשעים נגד האנושות לבין ג'נוסייד] משנה? – נשאל סנדס בתום הרצאתו בלבוב, בפתיחת הספר. "האם זה משנה אם המשפט מבקש להגן עליך משום שאתה יחיד או בגלל הקבוצה שאתה חבר בה במקרה? השאלה הזאת ריחפה בחלל החדר, והיא מלווה אותי מאז”.

סנדס מיטלטל בין שני הטיעונים, לכוד באי-ודאות אינטלקטואלית. ולכן, הוא כותב, מניח לעניין. אבל ממש בסופו של האפילוג לספר, הנקרא "אל היער" – כאשר הוא מבקר מחוץ לעיירה ז'ולקייב, שבקצה האחד של רחוב מזרח-מערב שלה נולדה הסבתא רבתא שלו, ובקצהו השני הרש לאוטרפכט, בקרחת יער, מקום שהיו בו בריכות, מים שקטים, אפלים, שמתחתיהם קבורים שרידיהם של 3,500 בני אדם. "פרטים כשלעצמם, ביחד קבוצה (…) קבורים זה לצד זה במקום הזה, מפני שהשתייכו במקרה לקבוצה הלא נכונה" – הוא מגיע לתובנה עמוקה בדבר הקשר בין השניים. "שם, לרגע קצר, הבנתי". איזו דרך נפלאה לסיים ספר שאין מלה אחרת לתארו מלבד מדהים.

Philippe Sands, East West Street.

עוד בנושא:
האיש שנתן לג'נוסייד את שמו
עקרונות נירנברג