קרוא וכתוב

לעולם אל תיתן לי ללכת מאת קאזואו אישיגורו. מאנגלית: אלינוער ברגר. הספריה החדשה, 2019, 295 עמ'.

האם "לעולם אל תיתן לי ללכת" הוא דיסטופיה? תוך כדי קריאה בו הרהרתי אם נכון יהיה לכנות כך את ספרו של אישיגורו. התשובה חיובית, אך זוהי בעיני דיסטופיה מרומזת ומתוחכמת. לא רק משום שהיא "נחבאת" בתוך רומן קולח שעומד בפני עצמו, הכתוב בעט בוטחת של אמן. גם משום שהיא איננה מתרחשת באיזה עתיד (רחוק יותר או פחות) ולאחר איזו קטסטרופה, טבעית או מעשי ידי אדם. לא מדובר בתת-הסוגה של הישרדות בעולם אחרי שהציוויליזציה הושמדה (כמו 'הדרך' של קורמק מקארתי או 'המגפה הסמוקה' של ג'ק לונדון) ולא בציוויליזציה המתפתחת לכלל מפלצת, או שמשליטים עליה עקרונות רודניים. (כמו, נאמר, '1984' של ג'ורג' אורוול, 'עולם חדש אמיץ' של אלדוס הקסלי, 'פרנהייט 451' של ריי בראדבורי, ו'מעשה השפחה' של מרגרט אטווד). הדיסטופיה של אישיגורו מתרחשת באנגליה בסוף המאה ה-20, והיא "מושתלת" בתוך העולם המוכר שלנו, כשכל שאר הפרמטרים ידועים ומוכרים לקוראים. בניכוי עיוות אחד, המביא לקיצוניות מצמררת את רעיון התכנון החברתי וממחיש מה עלול לקרות כאשר אנו זונחים את עקרונות היסוד המחייבים אותנו להוקיר את הכבוד האנושי של כל אדם ולהתייחס אל כל אדם כאל תכלית בפני עצמה ולעולם לא כאמצעי גרידא.

אף כי הרמזים הברורים מופיעים כבר בעמודים הראשונים, והתמונה מצטיירת כעננה שקטה מעל ראשנו למן ההתחלה, העיוות המדובר נקרא לראשונה בשם המפורש בערך בשליש הספר. למען האמת קשה לומר את מה שברצוני לומר על הספר בלי לעשות כאן ספוילר, אך אשתדל.

יש כמה שאלות קיומיות מעניינות שהספר מציג ומאפשר לחדד. כמו השאלה מדוע להתאמץ בחיים אם מעבר לפינה ממתין המוות. מה הטעם? אבל השאלה המרכזית שמעמיד "לעולם אל תיתן לי ללכת" בפני קוראיו נעוצה בדיוק במוּכּרוּת של המציאות שהוא מתאר ובנורמליות לכאורה שלה: כיצד יתכן שבמציאות כזאת מתפתח עיוות חברתי מזעזע כזה? כיצד כולם לוקחים זאת כמובן מאליו? ושאלת המשנה: איך זה שאיש אינו מתנגד? איך זה שאף אחד מהילדים והנערים הגדלים בפנימייה להיות בוגרים לחיים האיומים שהועידו להם, שלב אחר שלב – לא מתמרד? בספר לא מתואר דיכוי בכוח, ועל אף זאת לא נוצרת התנגדות. לא מוזכר בו כל פיקוח חיצוני. הפיקוח האפקטיבי ביותר הוא הפיקוח העצמי, המבטיח התיישרות עם הנורמות המעוותות. יש ניסיון לדחות את הקץ, אבל קבלה שקטה שלו.

ואז הצטללה לנגד עיני גדולתו של הספר. התשובה כיצד כל זה מתאפשר נקשרת באופן מבריק לפואטיקה ולאסתטיקה שלו. העיוות הזה מתאפשר בדיוק משום שהמציאות שהוא מתאר כל-כך מוכרת. ואנחנו מצליחים להשתכנע שגם אליו ניתן להתרגל, להפנים ולקבל. כי הרי הכול מסביב כל-כך נורמלי. כל-כך רגיל. כך מתאפשר לאינדוקטריציה מלוא כוחה. המוּכּרוּת הזאת מאפשרת לבטוח בכל הקורה משל היה אם לא "הטוב בעולמות האפשריים" כי אז ההכרחי שבהם. וכך הולך הקורא שולל אחרי העולם הבדוי שבו הוא צולל ובלי לחוש ממלא בכך חלק פעיל במסר של היצירה שאותה הוא קורא, מפעיל אותה, או אם תרצו מבצע אותה: איך הם לא מתנגדים, אתה [הקורא] שואל? איך אתה לא מתנגד? הרי גם לך כל זה נראה כמעט נורמלי, או לפחות משהו שאפשר (וצריך) להסכין איתו. כפי שגיבורי הספר בוטחים בעולמם, כך בוטח הקורא בעולם הבדוי שאליו נכנס, ונשבה בו. אותו התהליך העובר על גיבורי הספר עובר במקביל על הקורא, וכך משמש הספר מעבדת ניסוי בעצמו לניסוי שעליו הוא רוצה לספר. ותהליך הקריאה מממש את אזהרת הספר.
המעטפת של הרומן הקולח, הסוחף ודק-הרגש היא המניפסטציה האסתטית של העולם המוכר. מאחורי המעטפת הזאת, מסתתרת אזהרה דיסטופית מקפיאת דם. מפני התוצאות האפשריות של היסחפות ברגיל, במוּכּר, שקריאת הספר משקפת אותה ומפעילה אותה גם יחד. מן המוכר לא נופלים באחת אל התהום אלא מתדרדרים אליה צעד אחר צעד, מבלי להרגיש. עד שגם כשנמצאים בתחתיתה הכול נראה לנו נורמלי, או כמעט. צריך להתנער, לחזור מההזדהות הפשוטה עם היצירה ולשוב לאמות המידה המוסריות שלנו המאפשרות לשפוט כהלכה את המציאות שהיא מתארת. ואם בביצוע יצירה עסקינן, הרי בכך לבצע את המסר האמיתי, מסר-העל שלה.

Kazuo Ishiguro, Never Let Me go.

עוד בנושא: עדנה לדיסטופיה
כל ביקורות הספרים