לא העזנו לדעת מאת איריס לעאל. עם עובד 2019, 235 עמ'.
.jpg)
"יומן אבל", חשבתי לעצמי שאקרא לרשימה הזאת על 'לא העזנו לדעת', ברפרור לספרו של רולאן בארת' בשם זה. ואז פגשתי בהתייחסויות אליו ששוזרת לעאל בין דפי ספרה, כמו גם אל 'אבל ומלנכוליה' של פרויד שהיא מתכתבת איתו רבות כאן. אולי "ספר היגון", חשבתי. "דברים משונים, סמויים ומושתקים קורים לאנשים שהיגון מכה בהם", היא כותבת. מגלה את הסמוי, מדברת את המושתק. ואז הגעתי למובאה שבה ג'וליאן ברנס מנסה להבחין בין אבל ליגון. במידה רבה, אמרתי לעצמי, זהו ממואר של אובדן. קראתי אותו בשבת אחת, שבת שובה.
"כל הדמויות וכל האירועים בספר הם פרי דמיונה של המחברת, וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בלבד", מצהיר דף השער הפנימי בספר. אלא שמראיונות שנתנה המחברת עם יציאתו עולה שההיפך הוא הנכון. מה שיכול להעלות גם חיפוש לא אינטנסיבי מדי באינטרנט. המציאות היא ימי מבצע "צוק איתן" בעזה שבו נהרג אחיינו של בן-זוגה, ושנת האבל הראשונה אחרי מותו הקורע את המשפחה כולה. זוהי אנטומיה מדוקדקת וחסרת רחמים, אך מלאה באנושיות, של אובדן ושל החורבן שהוא ממיט על המשפחה.
המוות, המלחמה, תרבות השכול, חיי המשפחה והיא עצמה – כל אלו נחשפים ביד של מנתחת כלי-דם שלא עושה הנחות לאיש, גם לא לעצמה. ועל אף הדיסקליימר בפתח הספר, לעאל גם לא מנסה להסתיר בו יותר מדי את קרבתו למציאות. לא רק בכך שהיא חוזרת בו אל ארועים שקרו ב"צוק איתן" על שמותיהם האמיתיים של המעורבים בהם (זה אולי המקום להעיר שהשיפוטיות שלה כלפי משפחת גולדין במסגרת זו מעט מופרזת לטעמי). בעיקר ברור הדבר מכך שהיא בוחרת שלא לשנות את שמותיהם של בת דמותה המספרת ובן זוגה. וזוהי בחירה שבאופן טבעי מדברת את עצמה מתוך דפי הספר והופכת את המשחק בין מציאות לדמיון למתעתע. השאלה היכן נטלה לעצמה המחברת חירות אמנותית נותרת כך שאלה פתוחה, והקריאה בספר נהפכת למורכבת ומעניינת יותר.
"הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא מסביב, גם קילומטרים ממנו. אלה הם המעגלים המפשטים ומתרחבים של החורבן…" ואת האנטומיה של החורבן ומעגליו המתרחבים, מיטיבה לעאל לתאר בעט חדה ומדויקת. (המלה "דיוק" הופיעה בכל פעם שרציתי לתאר או לתת ביטוי למעלותיו של 'לא העזנו לדעת'). בתוך החורבן, ומעגליו המתרחבים, מחפשת המספרת עקבות. חוט אריאדנה שיוביל אותה בחזרה. אבל בחזרה אל מה? החוצה, אבל בה-בעת פנימה. אל מה שבדיוק היה, על פרטי פרטיו, ואל הדבר החדש שנחשף. שנוצר. כל הספר פונה המספרת לבן-זוגה בניסיון לשחזר במדויק את תמונת המציאות, שוב ושוב ("היגון מטבעו הוא חוזרני"), כשהסיפור הוא פעולת היזכרות המתכוננת על-ידי הסיפור ומכוננת אותו גם יחד.
כתיבתה של לעאל מעידה על עושר עולמה התרבותי, אך זוהי כתיבה מדודה ומאופקת שאינה מפריזה. הרמיזות, המחשבות והתובנות נשזרות כולן בגדילי הסיפור בטבעיות ובאופן שלא שואב את תשומת הלב אל עצמו. בעיקר, מצליחה לעאל במשימה שנראית בלתי-אפשרית: לתת שפה למה שאין לו שפה, או שיש לו שפה אחרת, שונה מכל אלו המוכרות לנו. "בימים האחרונים החלפנו שפה" היא כותבת על הכניסה לאזור האסון. "אך איך יוגד כל המכאוב וכל האהבה" כתבה דורית צמרת אחרי מלחמה אחרת. "אין לי מילים לתאר" אני מוצאת את עצמי לעיתים אומרת מעומק תהום של כאב ואובדן. מציאת המילים הצורבות, היכולת ללכוד בשפה הרגילה את השפה האחרת, והעולם האחר, הפצוע, שהיא פותחת – היא הישגו הגדול של הספר בעיני.
ובכלל, איך כותבים את מה שלא מעיזים לדעת?…
"מוות במשפחה יכול לגרור תוצאות לא צפויות", היא כותבת. וצודקת בהצביעה על כך שניטשה טעה: “מה שלא הורג אותנו לא בהכרח מחשל אותנו. רבים מאיתנו פורר עד דק. העולם מלא בהם: ניצולי שואה, אסירים ועצורים שעברו עינויים, אנשים שהיו עדים להתעללות או השתתפו בה, אנשים שהתעללו בהם, קורבנות אונס, ומי שטרגדיה הכתה בחייהם". לעוצמת הכאב והיגון יש אכן איכות מפוררת.
"כל סיפור אהבה הוא סיפור אפשרי של אובדן". אבל האם יכולה אהבה גם לרפא אובדן? לעאל כותבת בסוף הספר שאנדרה ז'יד דיבר מגרונה כשאמר "משפחה, אני שונא אותך" – המשפחה המאכזבת, המכאיבה, שתחושת הזרות והבדידות בתוכה ולצדה קשה מנשוא. אך המשפחה שהקימה בעצמה גם ריפאה, הביאה מזור. "תפרה" אותה, כפי שהיא כותבת מוקדם יותר.
'לא העזנו לדעת' הוא ספר שחושף באזמל עדין רקמת חיים. נוקב ומעודן בו זמנית. מפרק את הנראטיב הקולקטיבי תוך שנחשף בו סיפור אישי כאוב. מכאוב יש בו, וגם אהבה.
לעאל כתבה ספר הנטוע כאן, במציאות חיינו, ומבחינה זאת מקומי מאד לכאורה, המתגלה ומתעלה כסיפור אוניברסלי. ומה אם לא זה היא הצלחתה של ספרות במיטבה.
