• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« הנזק של ריבלין לשלטון החוק
כזבי המציאות ואמת הבדיון »

אנטומיה של חורבן

6 באוקטובר 2019 על-ידי נעמה

לא העזנו לדעת מאת איריס לעאל. עם עובד 2019, 235 עמ'.

"יומן אבל", חשבתי לעצמי שאקרא לרשימה הזאת על 'לא העזנו לדעת', ברפרור לספרו של רולאן בארת' בשם זה. ואז פגשתי בהתייחסויות אליו ששוזרת לעאל בין דפי ספרה, כמו גם אל 'אבל ומלנכוליה' של פרויד שהיא מתכתבת איתו רבות כאן. אולי "ספר היגון", חשבתי. "דברים משונים, סמויים ומושתקים קורים לאנשים שהיגון מכה בהם", היא כותבת. מגלה את הסמוי, מדברת את המושתק. ואז הגעתי למובאה שבה ג'וליאן ברנס מנסה להבחין בין אבל ליגון. במידה רבה, אמרתי לעצמי, זהו ממואר של אובדן. קראתי אותו בשבת אחת, שבת שובה.

"כל הדמויות וכל האירועים בספר הם פרי דמיונה של המחברת, וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בלבד", מצהיר דף השער הפנימי בספר. אלא שמראיונות שנתנה המחברת עם יציאתו עולה שההיפך הוא הנכון. מה שיכול להעלות גם חיפוש לא אינטנסיבי מדי באינטרנט. המציאות היא ימי מבצע "צוק איתן" בעזה שבו נהרג אחיינו של בן-זוגה, ושנת האבל הראשונה אחרי מותו הקורע את המשפחה כולה. זוהי אנטומיה מדוקדקת וחסרת רחמים, אך מלאה באנושיות, של אובדן ושל החורבן שהוא ממיט על המשפחה.
המוות, המלחמה, תרבות השכול, חיי המשפחה והיא עצמה – כל אלו נחשפים ביד של מנתחת כלי-דם שלא עושה הנחות לאיש, גם לא לעצמה. ועל אף הדיסקליימר בפתח הספר, לעאל גם לא מנסה להסתיר בו יותר מדי את קרבתו למציאות. לא רק בכך שהיא חוזרת בו אל ארועים שקרו ב"צוק איתן" על שמותיהם האמיתיים של המעורבים בהם (זה אולי המקום להעיר שהשיפוטיות שלה כלפי משפחת גולדין במסגרת זו מעט מופרזת לטעמי). בעיקר ברור הדבר מכך שהיא בוחרת שלא לשנות את שמותיהם של בת דמותה המספרת ובן זוגה. וזוהי בחירה שבאופן טבעי מדברת את עצמה מתוך דפי הספר והופכת את המשחק בין מציאות לדמיון למתעתע. השאלה היכן נטלה לעצמה המחברת חירות אמנותית נותרת כך שאלה פתוחה, והקריאה בספר נהפכת למורכבת ומעניינת יותר.

"הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא מסביב, גם קילומטרים ממנו. אלה הם המעגלים המפשטים ומתרחבים של החורבן…" ואת האנטומיה של החורבן ומעגליו המתרחבים, מיטיבה לעאל לתאר בעט חדה ומדויקת. (המלה "דיוק" הופיעה בכל פעם שרציתי לתאר או לתת ביטוי למעלותיו של 'לא העזנו לדעת'). בתוך החורבן, ומעגליו המתרחבים, מחפשת המספרת עקבות. חוט אריאדנה שיוביל אותה בחזרה. אבל בחזרה אל מה? החוצה, אבל בה-בעת פנימה. אל מה שבדיוק היה, על פרטי פרטיו, ואל הדבר החדש שנחשף. שנוצר. כל הספר פונה המספרת לבן-זוגה בניסיון לשחזר במדויק את תמונת המציאות, שוב ושוב ("היגון מטבעו הוא חוזרני"), כשהסיפור הוא פעולת היזכרות המתכוננת על-ידי הסיפור ומכוננת אותו גם יחד.

כתיבתה של לעאל מעידה על עושר עולמה התרבותי, אך זוהי כתיבה מדודה ומאופקת שאינה מפריזה. הרמיזות, המחשבות והתובנות נשזרות כולן בגדילי הסיפור בטבעיות ובאופן שלא שואב את תשומת הלב אל עצמו. בעיקר, מצליחה לעאל במשימה שנראית בלתי-אפשרית: לתת שפה למה שאין לו שפה, או שיש לו שפה אחרת, שונה מכל אלו המוכרות לנו. "בימים האחרונים החלפנו שפה" היא כותבת על הכניסה לאזור האסון. "אך איך יוגד כל המכאוב וכל האהבה" כתבה דורית צמרת אחרי מלחמה אחרת. "אין לי מילים לתאר" אני מוצאת את עצמי לעיתים אומרת מעומק תהום של כאב ואובדן. מציאת המילים הצורבות, היכולת ללכוד בשפה הרגילה את השפה האחרת, והעולם האחר, הפצוע, שהיא פותחת – היא הישגו הגדול של הספר בעיני.

ובכלל, איך כותבים את מה שלא מעיזים לדעת?…

"מוות במשפחה יכול לגרור תוצאות לא צפויות", היא כותבת. וצודקת בהצביעה על כך שניטשה טעה: “מה שלא הורג אותנו לא בהכרח מחשל אותנו. רבים מאיתנו פורר עד דק. העולם מלא בהם: ניצולי שואה, אסירים ועצורים שעברו עינויים, אנשים שהיו עדים להתעללות או השתתפו בה, אנשים שהתעללו בהם, קורבנות אונס, ומי שטרגדיה הכתה בחייהם". לעוצמת הכאב והיגון יש אכן איכות מפוררת.

"כל סיפור אהבה הוא סיפור אפשרי של אובדן". אבל האם יכולה אהבה גם לרפא אובדן? לעאל כותבת בסוף הספר שאנדרה ז'יד דיבר מגרונה כשאמר "משפחה, אני שונא אותך" – המשפחה המאכזבת, המכאיבה, שתחושת הזרות והבדידות בתוכה ולצדה קשה מנשוא. אך המשפחה שהקימה בעצמה גם ריפאה, הביאה מזור. "תפרה" אותה, כפי שהיא כותבת מוקדם יותר.

'לא העזנו לדעת' הוא ספר שחושף באזמל עדין רקמת חיים. נוקב ומעודן בו זמנית. מפרק את הנראטיב הקולקטיבי תוך שנחשף בו סיפור אישי כאוב. מכאוב יש בו, וגם אהבה.
לעאל כתבה ספר הנטוע כאן, במציאות חיינו, ומבחינה זאת מקומי מאד לכאורה, המתגלה ומתעלה כסיפור אוניברסלי. ומה אם לא זה היא הצלחתה של ספרות במיטבה.

כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג איריס לעאל, ביקורות ספרים, לא העזנו לדעת, צוק איתן |

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-645 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
    • מי יגן על החולים?
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie