קרוא וכתוב

מבוסס על סיפור אמיתי מאת דלפין דה ויגאן. מצרפתית: רמה איילון. מודן 2019, 303 עמ'.

לאחר צאת ספרה הקודם והמצליח מתכוננת דלפין דה ויגאן להתחיל לכתוב את הספר הבא. אבל מחסום כתיבה אימתני עוצר בעדה; עד כדי כך שהיא לא מצליחה לכתוב מלה. גם לא אימייל או רשימת קניות. מה הקשר של כל זה לכניסתה הפתאומית לחייה של ל', סופרת צללים, והקשר המשונה איתה שדה ויגאן נסחפת אליו עד שהוא משתלט על חייה? בסופו של דבר, דה ויגאן לא כותבת את הספר שתכננה. המותחן הפסיכולוגי שדה ויגאן רוקמת כאן נהפך לספר הבא, במקום זה המתוכנן. אבל הוא עוסק בהרבה יותר מזה.

הנושא האמיתי שדה ויגאן מבקשת לטפל בו בספרה הוא הקשר בין מציאות לבדיון, ותפקידה של הספרות בעולם שמשתוקק, כך נראה לה, ל"סיפור אמיתי". וזאת היא עושה לא רק באמצעות תכני הספר אלא גם בעזרת המסגרת הסיפורית, והתחבולה הספרותית, עצמה. דה ויגאן היא לא רק המחברת אלא גם המספרת בספר, וגם שאר הפרטים הביוגרפיים של המספרת זהים לאלה של המחברת. האם לפנינו אפוא, ספר ה"המבוסס על סיפור אמיתי"? בתחילה אין סיבה לפקפק בכך. גם שם הספר מכוון לכך את הקוראים כמובן. אך לאט לאט נוצרים הספקות. האמנם זה סיפור אמיתי או שמא רק מתחזה להיות כזה, כחלק מן המסר שלו? לקראת סופו של הספר מעבירה דה ויגאן רמז עבה התומך באפשרות השנייה. כשהמספרת בת דמותה, במפגש עם קוראים, אומרת: "זה יכול להיות פרויקט ספרותי: לכתוב ספר שלם שיוגש לקריאה כמו סיפור אמיתי, ספר שכביכול נסמך על אירועים מציאותיים אבל כולו, או כמעט כולו, הוא בבחינת בדיון". (ההדגשות במקור). אבל המשחק שלה עם הקוראים לא מסתיים כאן: בסוף סופו של הספר היא שותלת רמז הפוך, המתכתב עם רמז תוך עלילתי, כעין קריצה לקוראיו. רוצה אולי לומר: לעולם לא תדעו. וטוב שכך, כי אזור הדמדומים הזה שבו מוצאים עצמם הקוראים, של חוסר המוחלטות, של חוסר היכולת לקבוע האם זאת "אמת" או "בדיון", הוא שמאפשר קריאה מורכבת ולא פחות מודעות לכך שהקרקע מתחת לרגלינו אף פעם איננה באמת יציבה. תמיד היא רועדת.

כשלעצמי, אינני בטוחה שהאובססיביות שבה מבקשים קוראים וצופים, ובעקבותיהם תעשיית הספרות והקולנוע, אחרי "סיפור אמיתי" (כך מציגה זאת דה ויגאן) – נובעת מהרצון שהסיפור שהם קוראים או צופים בו יהיה "אמיתי", מה שמעלה את ערכו לכאורה, ומבוז שהם רוחשים למה שאינו "אמיתי". נראה לי שהידיעה שסיפור שנראה לנו כה בדיוני למעשה התרחש במציאות, מנכיחה עבורנו את האמת שהיתה לקלישאה כמעט, ש"המציאות עולה על כל דמיון". זוהי אמנם אמת שחוקה, אבל עדיין יש איזו השתאות פלאית לנוכח ההבנה שמה שאנו נחשפים אליו בספר איננו פרי דמיונו הקודח של הסופר אלא היה ונברא. שכוחה הבורא של המציאות המקרית יכול להפיק כזה נראטיב.

האמת היא, כמובן, שהוא לא יכול ללא תיווכם של סופרים. סופרים בוראים גם בוראים את עולמו הבדיוני של הסיפר, גם כאשר הוא מבוסס על מציאות אמיתית. ולו בהחלטה היכן להתחיל אותו והיכן לסיים אותו, מאיזו נקודת מבט לספר אותו, מה לכלול בו ומה להוציא ממנו, את מה להבליט ואת מה להצניע, וכמובן, לא פחות חשוב – איך. או במילותיה של דה ויגאן:

האמיתי, אם אמנם הוא קיים, אם אמנם אפשר לשחזר אותו, האמיתי, כמו שאת אומרת, זקוק להתגלמות, לשינוי צורה, לפרשנות. בלי המבט, בלי נקודת הראות, הוא יהיה משמים עד מוות במקרה הטוב או מזעזע במקרה הפחות טוב. והעבודה הזאת, לא משנה מה החומר המקורי שלה, היא תמיד סוג של בדיון.

היחס המורכב בין המציאות לבדיון הוא, בסופו של דבר, גיבורו האמיתי (הא!…) של הספר. באיזה מובן לא רק הסיפור אלא גם המציאות "אמיתית" ועוד יותר חשוב: באיזה מובן הבדיון אמיתי או "מכזב"? בסופו של דבר אני מסכימה עם דה ויגאן: גם "סיפור אמיתי" הוא תמיד, קודם כל, סיפור.

Delphine de Vigan, D'après Une Histoire Vraie.

כל ביקורות הספרים