קרוא וכתוב

"היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש;"

היה זה יוסי שריד המנוח, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שהצהיר שביום שבו ירצו לעשות כאן טרנספר לערבים, אנחנו – השמאל – נשכב מתחת לאוטובוסים.
טרנספר אמנם לא עושים כאן (עדיין), אבל בכל פרמטר אחר הדמוקרטיה בישראל נמצאת בסכנה חסרת תקדים. לא סכנה תיאורטית או היפותטית: הדמוקרטיה שלנו נלקחה כבת ערובה על-ידי נאשם בפלילים המתבצר בבלפור, והחליט כבר מזמן לשרוף את המועדון ובלבד שלא יצטרך לשלם על מעשיו.
ואנחנו לא נשכבים מתחת לאוטובוסים (המטאפוריים). במקרה הטוב מצייצים משהו שנון בטוויטר. כמו הצפרדע שמתבשלת במים שמחוממים בהדרגה, נגלה מאוחר מדי שנשלקנו.

הדמוקרטיה שלנו מתכרסמת בכל יום. כשהנאשם מבלפור וחבר מרעיו הורסים באופן שיטתי את המנגנונים של האיזונים והבלמים ואת מוסדות הפיקוח.
שומרי הסף שעוד נותרו –  ולא הוחלפו בבובות נוחות לבלפור דוגמת "מבקר" המדינה אנגלמן – נהפכים אחד אחד מטרה למתקפה שיטתית, מטונפת ומשולחת רסן, שנועדה להרוס את המוניטין שלהם ולהחריב את יכולתם המקצועית לפעול כנדרש מהם בדמוקרטיה מתפקדת.

הוושינגטון פוסט הפך את האמרה "הדמוקרטיה מתה בחשכה" (Democracy dies in darkness) לסיסמתו. אבל אצלנו היא מתה לאור יום. וכולנו רואים את הקולות.

אם חלילה נתניהו יצליח להרכיב ממשלה, ההרס השיטתי של מוסדות אלה יתפוס תאוצה ושארית המגבלות והפיקוח שנשארו – יטוטאו. אך גם אם יתממש התסריט הסביר שהוא לא יצליח, אפס שוב לא תהיה הכרעה שתאפשר הקמת ממשלה בלעדיו, והוא יישאר מבוצר ב"ממשלת מעבר" לעוד (ועוד ועוד) מערכת בחירות – קשה לאמוד את הנזק שייגרם למה שנותר מהדמוקרטיה שלנו.
אני מאמינה שחלק מהשנאה שזורה כאן בשנים האחרונות הנאשם מבלפור, שלא בוחל בשום אמצעי על מנת להסית, לשסות ולפלג – תירגע כאשר הוא ירד מן הבימה. אבל הנזק לדמוקרטיה, אם יצליח ביעדו, עלול להיות בחלקו בלתי-הפיך. כשהדמוקרטיה מתה לבסוף, אכן יורדת חשכה.

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; (…) היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש;", כתב דיקנס במשפט המופלא הפותח את ספרו 'בין שתי ערים'. (בתרגום מרים יחיל-וקס). בידינו היא אם יהיו הימים האפלים לימים של אור, אם מחורף הייאוש יפציע עלינו אביב של תקווה. אם (בפראפרזה על שיר אחר) כאן השחר עוד יבקע.