קרוא וכתוב

לא צריך לחפש הרבה כדי להבין מה מפריע ב"יומן המחלה" של גליה הראל דור, שנאחל לה רפואה שלמה, המתפרש על לא פחות מחמישה עמודים במוסף גלריה של הארץ ביום שישי. "האותיות הקטנות" אך הבולטות מאוד בעמוד הראשון, מסגירות את התשובה. הפקה וסטיילינג: …, ע. סטיילינג: …, איפור: …. סוודר: …. במלה אחת: הפקה מסחרית. מלוטשת ונוצצת. גם סטיילינג וגם עוזרת סטיילינג, מאפר, וקרדיט למותג של הסוודר. ובל נשכח, חלילה, את קידום המכירות לרומן החדש שכתבה הראל דור ורואה אור, ממש במקרה כמובן, "בימים אלו". "איזה עיתוי מחורבן", היא מוסיפה. כן. כדי שלא נפספס את הספר שהיא מבקשת לקדם, מוקדשת לו מסגרת נפרדת ומיוחדת. שהרי היום הכול – סרטן, התאבדות, יו ניים איט – נחשף לצורך המטרה הנאצלת של קידום המכירות לספר, או לסרט, או לאלבום, החדש. הסרטן הממוסחר.

אפשר כמובן לומר: אז מה? מה רע? די שאשה אחת שתלך להיבדק בעקבות חשיפה כזאת או אחרת כדי שהיא תעשה את שלה. הראל דור מספרת ש-146 נשים סיפרו לה שהלכו להיבדק בעקבות הפוסט שלה באינסטגרם, שבו הודיעה שהיא לא משקרת ולא מסתתרת: התמונות של הקארה החדש הן לא סתם. היא חולה. ועכשיו יש לה קרחת והיא בקושי הולכת עם הפאה היקרה בטירוף שקנתה בירושלים, כפי שאפשר לראות בתמונה הגדולה גם בכתבה וגם בשער המוסף. ככה זה, צריך להיות יפהפיה מדהימה – עם שיער או בלעדיו – כדי לקבל כתבת שער בעיתון לאנשים חושבים. גם כשאת חולה. מן הסתם גם קשרים לא מזיקים. הכול, כמובן, "כדי שאפשר יהיה ליצור שיח פתוח על המחלה הזו". ולקדם את מכירת הספר, בל נשכח.

אז לא רע, אבל כן מותר שיפריע. נשים רבות עוברות את מסלול הייסורים של הראל דור, אבל הן לא מספיק פוטוגניות כדי שיומן המחלה שלהן יתפרסם בעיתון (על כשרון הכתיבה אפשר להתווכח). ואולי גם לא מוכנות למכור את המחלה שלהן יחד עם הספר החדש. האם קיבלנו איזו שהיא תובנה חדשה מיומנה של הראל דור? אז הרשו לי להציע אחת, מתוך התבוננות ביקורתית בפרקטיקה הזאת של היחשפות בשם הרצון לקדם את המודעות למחלה, שמסתירה לעיתים מזומנות מניעים אחרים לגמרי. קידום מכירות זה לגיטימי, אבל לגיטימי גם שהמסחור הזה יעורר חוסר נחת, לכל הפחות. וחשוב עוד יותר לומר שכל מגוון התגובות למחלה הזאת ולרעידת האדמה שהיא מחוללת בחיים שלך הוא לגיטימי. כך, מותר לרצות לשמור על פרטיות ולא לספר בראש חוצות שאת חולה, ובמה בדיוק, ולהפוך את גופך לנכס ציבורי (זכור לי שכשחליתי בפעם הראשונה אמרתי בשיחה טלפונית למישהי שביקשה להיעזר בי מקצועית שלא אוכל עכשיו כי אני חולה, ומיד עברתי חקירה צולבת על מה יש לי, כולל שאלות פולשניות של "איפה בגוף", ממישהי שזאת היתה לי הפעם הראשונה – והאחרונה יש לומר – שדיברתי איתה). מותר להעדיף את הפרטיות שלך או רצונות אחרים על-פני המטרה, חשובה ככל שתהיה, של "יצירת שיח פתוח על המחלה הזאת". (ספציפית סרטן השד דווקא איננו מחלה הסובלת ממחסור ביחסי ציבור, ולא פחות מכך ממסחור). אפשר בהחלט להעריך את אומץ לבם של אנשים שנחשפים לצורך העלאת המודעות למחלה (פחות כשזה נעשה לצרכים שונים בתכלית), אבל רק כשמעריכים ומכבדים באותה מידה את אלה שלא. כמו אלה שמבקשים לשמור על פרטיותם, ואין לכך בהכרח דבר עם בושה. מרצונם או שלא מרצונם, הסיפור שלהם לא פחות חשוב גם אם הוא לא מרוח על חמישה עמודים במוסף של יום שישי. לא פחות מכך, לזכור שהציפייה ל"חשיבה חיובית" – גם (ובעיקר) כשחלית במחלה קשה ומסכנת חיים – היא לעיתים קרובות רק נטל נוסף על המשא הכבד מנשוא שאת נאלצת לשאת. שמותר לא להיות חיובית. שמותר לכעוס, להתלונן, וגם להיות מדוכאת. בלי להרגיש שבזה את מקצרת את חייך יותר מהמחלה שלקית בה עצמה, וגם בזה את אשמה. בעידן המואר גם לסרטן יש צד מואר, איך לא. והדיבר הראשון של העידן הוא לחשוב חיובי, כמובן. ושלא תעיזי לא.

הפרק הראשון בספרה של ברברה ארנרייך המצוינת Bright-Sided (שכותרת המשנה שלו היא How The Relentless Promotion of Positive Thinking has Undermined America) – מוקדש לסרטן השד שחלתה בו, ונקרא "Smile or Die: The Bright Side of Cancer". 
המוטו לספר הוא המשפט הנהדר To complainers everywhere: Turn up the Volume! ואם יורשה לי, אני ממליצה על הספר הזה יותר מאשר על כל כתבת תדמית או הפקה ממוסחרת במוסף גלריה.