את הדיבור על "רק קשישים או בעלי מחלות רקע" המלווה את מגפת הקורונה, אני מבינה בעיקר על רקע החשש של כולם מהמחלה והניסיון הפסיכולוגי להיפטר מהחרדה על-ידי הרחקתה מאתנו: כאילו הקורונה פוגעת רק במישהו אחר והדוברים כביכול חסינים. בבחינת "בי זה לא יפגע". כי האפשרות האחרת להבין אותו היא ביטוי בלתי נסבל של אדישות למותם. כחלק מדרוויניזם חברתי ופינוי המקום לצעירים ולכשירים. אבל גם כשמאמצים את הפרשנות שהעומד ברקע הדיבור הזה הם חשש וחרדה אנושיים, יש להיות ערים לסכנות שעלולות לצמוח ממנו. צריך להיזהר כאן לא לשים סטיגמה על קשישים ובעלי מחלות רקע. גם את הרעיון שנשמע כאחת מ"אסטרטגיות היציאה" מהסגר והגבלותיו – להשאיר רק את האוכלוסיות בסיכון בסגר ולפתוח לשאר האוכלוסיות, כדי לאפשר חזרה הדרגתית לחיים תקינים של המשק – יש לבחון בזהירות. כי גם רצון להגן על אוכלוסייה בסיכון עלול להתפתח לחוסר אכפתיות כלפי הישארותם סגורים בבדידותם בעוד כל השאר שבים לחיים נורמליים. ומכאן הדרך יכולה להיות קצרה לצעד הזה כסוג של ענישה.
התיוג הזה יוצר עוד בעיות, כמובן. כבר נכתב על כך שהקורונה שמה לפתע על אנשים פעילים ויצרניים בשנות ה-60 וה-70 לחייהם תג של "קשישים" שצריכים להיזהר ועדיף שיסתגרו בבתיהם. 60 זה ה-40 החדש? הצחקתם את פאניקת הקורונה.
אין צורך לחשוב על אנשים בגילים אלה התורמים באופן מיוחד לאנושות כדי להצביע על הסכנה המוסרית שבגילוי אי אכפתיות כלפי פגיעותן של האוכלוסיות האלה, כל עוד מדובר ב”אחרים”. די אם כל אחת תנצור בלבה את היקרים לה בקבוצות סיכון אלה.
גם עוצמת הבדידות שנכפתה על הקשישים עושה שמות. אלו מהם המתגוררים בבתי אבות נותקו מבני המשפחה שנאסר עליהם לבקרם וחלקם אפילו לא במצב שהם מסוגלים להבין מדוע. נורא במיוחד הוא חוסר היכולת להיות לצד אלו שחלו ואושפזו, והמתים מתים בלי מלת פרידה או מגע יד אוהבת. קורע לב.
אולי החשוב ביותר לזכור הוא שכולנו נהיה קשישים במוקדם או במאוחר, ומחלת רקע אף היא דבר שכל אחד יכול לפתח… איש איננו חסין מפני מחלות שמחר יהפכו אותו לקבוצת סיכון. האם חייו שווים פחות?
בחלקים מהשיח שאני שומעת מסביב חסרה לי הרבה חמלה. מחשבה ואמפתיה כלפי החרדה הכפולה והמכופלת של האוכלוסיות האלה. גם מפגיעותם בפני המחלה וגם מהסימון החברתי וההדרה החברתית שעומדת בפתח. ערך החיים הוא ערך פנימי. אינטרינזי. הוא איננו נקבע מבחוץ על-ידי מישהו אחר ורק אנו יכולים לשפוט את ראויותם של חיינו. לא פחות מאשר מפני הקורונה, בואו ניזהר מפני התרחקות מההבנה שגם חיים של קשישים ו"בעלי מחלות רקע" הם ראויים ובעלי ערך.
עוד בנושא:
עצמאות, תלות ופוטנציאל: על החיים בסוף החיים
ואת, ד"ר נעמה כרמי, את מה שלומך?
אני עוקבת אדוקה אחר הבלוג שלך, והופיעו פה פוסטים קשים מאוד על הרגשתך ותחושתייך. הסיבה שבשלה לא הגבתי היא חוסר האונים. לא ידעתי איך להקל, איך לעודד, איזו מילה לכתוב, כזו שתוכל להיות שאר רוח. שתבהיר עד כמה את חשובה לי, אלמונית מרחבי הרשת.
וזהו גם המקום להודות לך על ישותך ועל דברייך. כולם.
תודה רבה לך על המילים הטובות.
נכון כתבת. אגיב בפסקא האחרונה שכתבתי בבלוג שלי על הנושא:
בחודש שעבר היה לי יומולדת. אני בת 66. אלה ימותו ויגיע תורי. למעשה, תורי כבר הגיע, משום שאין מעלי “שכבת מגן” בדמות ההורים שלי. הם הלכו כבר לעולמם ואני עכשו בחזית. האם זה אומר שאם אצטרך טיפול כלשהו, ידלגו עלי כי אני זקנה כבר? זאת, למרות שהוכחתי את עצמי, שעבדתי ובניתי את עצמי, שהקמתי משפחה, יש לי נכדים ואני רוצה לראות גם נינים בבוא הזמן. יש לי עוד חיים שלמים לחיות. אני לא אמורה להיות מיותרת.
ואידך זיל וגמור!