בנים ובנות יחידים להוריהם (גם לאחד ההורים) לא יכולים לשרת בתפקיד קרבי, אלא אם יחתמו ההורים על הסכמתם. את הנוהל הצה”לי הזה יש לשנות. אין להעמיד הורים לבן יחיד בפני הברירה האכזרית אם לחתום לו לקרבי. הצבא פשוט צריך לאסור את האפשרות הזאת.
אין באיסור זה כדי לרמז, חלילה, שמותו של מי שאינו בן יחיד כואב פחות! אך האפשרות השנייה – לבטל את האיסור כליל – לא נראית לי נכונה. האיסור הקיים יוצר איזון נכון.
איסור כזה אכן מתערב באוטונומיה ובבחירה של הבן או הבת לממש את רצונם (לשרת בקרבי). אבל התערבות כזאת קיימת בכל מקרה, כי גם כיום הצבא לא משאיר את זה לרצונו של הבגיר, אלא דורש חתימה של ההורים. לטעמי זה מטיל עליהם עול בלתי נסבל. אם הצבא מתערב ממילא ברצונו של המלש"ב, שיוריד מההורים את הנטל האכזרי הזה.
ניתן לטעון שבנים אינם אחראים לכך שהם בנים יחידים ולא ראוי להטיל עליהם את ה”תשלום” על כך. התשובה לטיעון זה היא שילדים משלמים בדרכים רבות ושונות על בחירות של הוריהם. (גם בהנחה שזאת בחירה להביא ילד אחד לעולם, ולא כך תמיד). מקרה זה אינו יוצא דופן בכך.
לזכרו של עמית בן יגאל.
“ומכל ההרים שבארץ ההיא תעלה צעקה גדולה”
אני בן יחיד ואימא לא חתמה לי לשרת בקרבי. מאוד כעסתי שאני מחלק אקמולים במקום להיות”גבר” כמו שרציתי.
ואז השתחררתי מהצבא וכבר פחות התלהבתי לעשות מילואים ודווקא כשאני סטודנט אני מקבל צווי גיוס לשטחים לפני מבחנים. פתאום אני כן יכול להיות קרבי ולשרת עם צנחנים שיריונרים או תותחנים כאשר ההכשרה שלי היא הכי מינימלית ולאימא שלי לא נולד בן נוסף בגיל חמישים וחמש
מצחיק שכשמדובר בנער היפותטי ש*כן* רוצה להתגייס לקרבי אבל לא נותנים לו, פתאום לתומכי הגיוס-בכפייה אכפת מחופש הפרט והאוטונומיה של ילדים בני 18 במדינה הזאת.