הרשימה שלי קשישים ובעלי מחלות רקע התפרסמה כאן בתחילת אפריל. כתבתי אז שאני רוצה להאמין, מתוך עיקרון החסד, שהדיבור על הקבוצות האלה, המלווה את מגפת הקורונה, נובע ממנגנון הגנה פסיכולוגי: חרדה מהמחלה הגורמת לניסיון להרחיק אותה מאתנו כאילו היא פוגעת רק באחרים. שכן, כתבתי, "האפשרות האחרת להבין אותו היא ביטוי בלתי נסבל של אדישות למותם. כחלק מדרוויניזם חברתי ופינוי המקום לצעירים ולכשירים". ועדיין, גם בהנחה האופטימית, הצבעתי באותה רשימה על הסכנות הצפויות ברקע הדיבור הזה. סטיגמה, חוסר אכפתיות לפגיעותם ולכך שיישארו סגורים, תיוג ובדידות. ועל החמלה שחסרה בשיח.
אך האמונה שרציתי לדבוק בה אז מתבדית לנגד עינינו. והסכנה שמפניה התרעתי – הסכנה בקביעה שחייהם של אחרים הם חסרי ערך – הולכת ומתממשת. יותר ויותר אנו חוזים באדישות קטלנית ממש לחייהם של אחרים ואף לאפשרות מותם. עוד ועוד אנשים אינם מוכנים ולו לוויתור הקטן ביותר על נוחיות היום-יום שלהם, כדי להגן לא רק על עצמם אלא על אחרים. "לא נוח להם" לעטות מסכה כנדרש או לשמור מרחק. הרבה פחות נוח, האמינו לי, להיות מונשמים. והבעיה היא שהתנהגותם עלולה לגרום זאת לא (רק) לעצמם אלא גם לאחרים, המקפידים מאד על ההנחיות.
יש סיבות רבות לא לתת אמון בממשלה ובעומד בראשה במשבר הקורונה. כשלים, חוסר מדיניות, אי-מתן סיוע כלכלי, אינטרסים אישיים וסקטוריאליים המכתיבים החלטות פוליטיות לא ענייניות, יישום סלקטיבי, וצפצוף שלהם על הכללים שהם עצמם קבעו – כולם ידועים עד זרא. הקושי הוא שבמקרה זה אם אדם אומר "אם כך שיחפשו אותי, אני לא אציית להנחיות" – הוא מסכן לא רק את עצמו אלא גם אחרים. דומה הדבר למי שמחליט לחתוך את אפו כדי להרגיז את הפרצוף.
“לא אנשים כמונו”
מגפת הקורונה היא דוגמא מובהקת לתלות ההדדית שלנו זה בזאת, להשפעה שיש לפעולותינו על אחרים, ל"כולנו רקמה אנושית אחת חיה": אדם יכול להחליט לקחת סיכון לעצמו, אבל במקרה זה החלטותיו לגבי אופן ההתנהגות שלו מסכנות לא רק אותו אלא גם אחרים. כאן נכנסת לתמונה הסולידריות שיש לנו, או אין לנו, עם אחרים. והסולידריות, או המעט שנשאר ממנה (בגלל סיבות רבות) – הולכת ומתפוררת לנגד עינינו. מתה מקורונה. כן, בסבב הראשון היו גילויי סולידריות מרגשים של אזרחים שסייעו לאנשים שהיו זקוקים לעזרה בביתם. יש לקוות שאם יוטל שוב סגר נחזה בהם שוב. אבל מה שאני מדברת עליו עכשיו הוא שבשיח הציבורי שומעים יותר ויותר קולות שסבורים שמותם של קשישים או אנשים בקבוצות סיכון הוא מחיר נסבל תמורת החופש האישי שלהם להמשיך לצאת לבלות. יש כאלה שרגועים כי בתי החולים המתקרבים לאי-ספיקה הם “בפריפריה” ולא במדינת תל אביב. וחמור יותר, קולות של רופאים ומדענים שכשהם קוראים לבטל את ההגבלות וליישם את "המודל השוודי" (לא בדיוק אבל ניחא), הם מבטאים אדישות מצמררת למותם של אנשים כתוצאה מכך. הגדילה עשות שושנה אלטוביה, מהמחלקה לביולוגיה מולקולרית באוניברסיטה העברית, שאמרה בוועדת הקורונה (וידאו) של הכנסת ש-6,000 מתים זה אנשים בבתי אבות ש"הם לא אנשים כמונו"(!) וסך הכל נשארו להם חודש או חודשיים לחיות. האמירות האלה הן מחרידות ומופקרות וקשה להאמין שהן נשמעות. השוליים האלה, שכנראה קיימים תמיד, של אנשים שחושבים שאפשר לוותר על הזקנים – הולכים ומתרחבים, ומקבלים לגיטימציה. הם מבטאים פשיטת רגל ערכית ומוסרית של חברה ששוב איננה רואה ערך בחיי אדם.
הפעפוע של התפיסה הזאת לתוך הפרקטיקה הרפואית מדאיג במיוחד. בימים האחרונים שמענו שיש בתי חולים שבהם מתקיימים דיונים אם לחבר חולים מעל גיל 60 למכונות אקמו. אולי אפילו אם רק להנשים. אני מקווה שנשמע הכחשה ברורה. זה הזמן להזכיר שבעיצומו של הסבב הראשון של הקורונה, הוציאה ועדה משותפת למועצה הלאומית לביואתיקה, הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית (הר"י) ומשרד הבריאות, נייר עמדה לתיעדוף חולים קשים בתקופת הקורונה במצבי חירום. בגרסה הראשונה של אפריל העיפו הקריטריונים לעדיפות השנייה של הנשמה או טיפול נמרץ את "מי שאיננו מסוגל כלל לעבוד" – במילים אלה! ולעדיפות השלישית את "מי שמרותק למיטה/כסא". (ראו בתרשים). ממתי היכולת לעבוד ויצרנות כלכלית מהווה שיקול רפואי?? האייבליזם חוזר בדלת הראשית. לנייר זה יצאה תגובה חריפה ומפורטת של אקדמאים העוסקים בתחום של מוגבלות, ביו-אתיקה, משפט ורווחה, שמחו על "פגיעה אנושה בזכויות של אנשים עם מוגבלויות בבואם לקבל טיפול רפואי בתרחיש אפשרי של מצב קיצון", ועל כך שמוגבלות לא נמנתה בנייר העמדה עם הקטגוריות החברתיות שאסור להפלות בגינן, על אף שהיא קטגוריה אסורה לאפליה במשפט הישראלי מזה יותר מ-20 שנה: ישראל חוקקה את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות התשנ"ח-1998, שנייר העמדה מתעלם ממנו, ואישררה את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות מ-2006. בעקבות הביקורת הציבורית נוספו דברי הסבר של הרציונל בגרסה השנייה של הנייר במאי, אך על אף שנעשה ניסיון לטשטשם מעט במסווה של דירוג תפקודי מספרי – הקריטריונים לא שונו מהותית, כפי שאפשר לראות במפתח המבאר. את הקשר בין מסמך כזה לאתיקה קשה לראות. אמנם "הגיל הכרונולוגי כשלעצמו איננו מהווה שיקול לגיטימי בתיעדוף לטיפול מציל חיים", נכתב, "אלא כחלק ממכלול גורמי הסיכון". אבל חייהם של מי שאינם מסוגלים לעבוד, ושל אנשים עם מוגבלויות – שווים פחות. A Lesser Life. ישראל 2020.
עוד בנושא:
קשישים ובעלי מחלות רקע
עצמאות, תלות ופוטנציאל: על החיים בסוף החיים
פשוט לא יאומן. תעדוף בהגשת עזרה רפואית היא חטא גדול ובעיקר, חינוך לערכים פסולים. ילדים קטנים לומדים ש”זקן” הוא מישהו ש”עוד מעט ימות”. הם שומעים על כך מילדי הגן ואולי גם מהגננת שבתמימות רבה מסבירה להם מה זה “זקן”. נתקלתי בכך, לצערי. תודה על התחקיר והמידע. שתהיה לך שנה ברוכה בכל התחומים.