נתינה, תרומה והתנדבות הן פעילויות ברוכות הראויות לכל הוקרה. והן גם נותנות הרגשה טובה. מי שנותן מקבל לא פחות מזה שמקבל ממנו. אנחנו נותנים ועוזרים לזולת לא רק מתוך אלטרואיזם צרוף אלא גם כי זה עושה לנו טוב.
אבל לנתינה הזאת נלווית לעיתים ברכה שמפריעה לי. כשאני תורמת ואומרים לי "שתהיי תמיד בצד הנותן", או כשקהילה מברכת את עצמה אחרי שנתנה וסייעה – "שנהיה תמיד בצד הנותן". זה מפריע לי כי זה מעביר מסר שלתת נעלה על לקבל. זה מפריע לי כי יש בזה התנשאות על המקבלים. זה מפריע לי כי אין נותן בלי מקבל. זה מפריע לי כי החיים בנויים שפעם נהיה בצד הנותן ופעם בצד המקבל – ושניהם בסדר. זה מפריע לי כי המקבלת נותנת לא פחות למי שנתנה לה – בעצם זה שאיפשרה לה לתת. ובכלל אף פעם היא איננה רק מקבלת, אלא גם נותנת. זה מפריע לי כי אנחנו צריכים ללמוד לקבל לא פחות – ואפילו יותר – מלתת. האמת היא שכולנו כנראה הפנמנו את המסר שעצמאות היא מעלה ותלות היא פגם. יותר קשה לנו לקבל מאשר לתת, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים ללמוד גם לקבל. לדעת להיעזר. לזכור שאנחנו תלויים זה בזאת, פעם נותנים ופעם מקבלים, מקבלים כשנותנים אבל גם נותנים כשמקבלים. נלמד גם לקבל. זה חשוב לא פחות.
שנה טובה, של קבלה ונתינה.
קרוא וכתוב 
לא ברור לי איך הגעת לזה: אני תמיד הבנתי את הברכה בתור “שלעולם לא תצטרך עזרה, ושתמיד יהיה לך מספיק כדי לתת”.
אבל זה בדיוק העניין שכתבתי עליו: לברך מישהו שלעולם לא יצטרך לקבל או להיעזר, זה לא רק לא ריאלי אלא גם לא רצוי. שנלמד לקבל. וגם לבקש.
כל כך מסכימה אתך. תודה שכתבת את זה
זוית ראייה יפה ומקורית. במחשבה נוספת, כולנו “מקבלים” כל הזמן. כאשר אנחנו מקבלים שירותים ללא תשלום (או שהתשלום אינו שווה ערך לתמורה שנקבל) כמו חינוך, בריאות, ביטחון, שיטור וכד’. כל אלה הם שירותים שהציבור מאפשר לי כאשר אני נזקק ולהיפך, אני תורם חלק ניכר מהכנסתי על מנת לאפשר לזולת את אותם השירותים.