‘גינקולוגייט’ יש הקוראות לסערה בעקבות פרסום עדויות של נשים מ"מפגשים" עם גינקולוגים. הכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות מביאה עדויות מחרידות, המשאירות את הקוראת בלי מילים. מה שפורסם הוא רק קומץ מהעדויות הרבות שנאספו בלובי למלחמה באלימות מינית – עד היום למעלה מ-900, והן ממשיכות להצטבר. ניתן להוסיף עדות בטופס הזה.
אני רוצה להתעכב דווקא על התגובה של האיגוד למיילדות וגינקולוגיה לכתבה, ובעיקר על האמירה "אנו פועלים במישורים רבים כדי להוביל לחווית טיפול נאותה וראויה". חווית טיפול? השימוש במונח מקטין את התופעה לכלל עניין סובייקטיבי וצרכני. מה שמתואר בכתבה איננו "חווית טיפול" אלא פגיעות חמורות בכבוד האדם, ואף יותר מכך.
יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית שעברה על העדויות אחת אחת, סיכמה חלק מהנושאים שעולים מהן: צעקות של רופאים על מטופלות, ביצוע פעולות ללא הסכמה, התראה או הסבר (=תקיפה), שמנופוביה, ביוש, הערות על גופה של המטופלת, על הרגלי המין שלה, נזיפות על בחירה להשאיר שיער ערווה, לסבופוביה, "הומור" מיני, התנשאות (איך לא), התעלמות גורפת מכאב והאשמת המטופלת בשקרים והגזמות לגביו.
תמונה מחרידה, כבר אמרנו. זאת איננה "חווית טיפול". זאת רפואה גרועה ופוגענית. בחלק מהמקרים מתוארים הטרדות מיניות, מעשים מגונים ומעבר לכך. ואנו יודעות על מקרים שבהם תלונות כאלה על רופאים לא טופלו והרופאים הפוגעים ממשיכים לעבוד, לעיתים עוברים לקופ"ח אחרת או לבית חולים אחר. יש הממשיכים לעבוד גם אחרי שהוגש נגדם כתב אישום על עבירות מין, רשיונם לא מותלה או נשלל על-ידי משרד הבריאות, והמשרד וקופות החולים משאירים את הפציינטיות ללא הגנה.
לכנות רפואה פוגענית "חווית טיפול" פירושו למסגר את התופעה כולה באופן שגוי מן היסוד, כאילו הבעיה היא שירות לא נאות שמקבלות צרכניות הגורם ל"חווית קנייה" לא ראויה. זהו ביטוי, וסימפטום, לתפיסת עולם מעוותת שהשתלטה על הרפואה, תפיסה של הרפואה כצרכנות. בריאות איננה מצרך הנסחר בשוק אלא זכות אדם. יחסי חולה-רופא אינם יחסי צרכן-מוכר, ושירותיות, גם אם נדרשת, רחוקה מאד מלמצות את החובה האתית של רופאים (וצוותי רפואה בכלל) כלפי מטופלות וכבוד האדם שלהן.
אני שומעת רופאים מרבים להתלונן על כך שהרפואה נהפכה ל"רפואה מתגוננת". האשם בעיניהם, איך לא, מוטל על הפציינטים שמרבים לתבוע. אחת הדוגמאות המופרכות היא שהם נדרשים "לכסת"ח" את עצמם בכתיבת כל פרט ברשומה הרפואית, שמא ייתבעו. זהו כמובן חוסר הבנה מוחלט לגבי חשיבותו של הדיוק ברשומה הרפואית לטיפול הרפואי ולאחריותם לו. אבל הרבה מעבר לכך, לפני שמזדרזים להאשים את הפציינטים, אני לא בטוחה כלל שהם אכן ממהרים לתבוע. רוב הפציינטים חוששים אפילו להתלונן. חלקם מעדיפים לבלוע ולעבור הלאה, להמשיך בחייהם, ולא לחזור לאותו רופא כשאפשר. למה שיתלוננו כשתלונות לא מטופלות כראוי ע"י מערכת המוטה באופן מובהק לטובת הרופאים וגרסתם? גם מי שמרגישה שאיננה יכולה לעבור לסדר היום, או רוצה למנוע מהפציינטיות הבאות להיפגע – מפחדת בדרך כלל להתלונן. הכוח במערכת היחסים הלא-סימטרית בין רופאים לחולים נמצא באופן ברור בצד אחד. והוא לא הצד של החולים. בריאותנו, שלומנו וחיינו נמצאים בידיהם של הרופאים. ואנחנו, כן, מפחדים. ולכן ברוב המקרים שותקים.
בניגוד למה שרופאים רבים חושבים, הרבה פעמים התנצלות, והודאה בטעות מצדם, ייתרו וימנעו תביעה באותם מקרים שהיא על הפרק. משום שיש בהן לשקם את כבודם האנושי של הפציינטים שבו הם פגעו, ולהחזיר למטופלים את צלם האנוש שאבד.
טיפול יסודי ורציני בתלונות כשהן מוגשות, תוך שקיפות מול המתלוננת, יכול אף הוא לצמצם תביעות. וגם למנוע פגיעות נוספות. ולפעמים, תתפלאו (או לא), מוצדק להגיש תביעה.
בגינקולוגיה בולט המרכיב של יחס לנשים, שמשוקעות בו כל הדעות הקדומות והסטריאוטיפים החברתיים האנטי-נשיים. אבל זה ממש לא התחום היחיד ברפואה שבו נתקלים ברופאים פוגעניים. וככל שהמגע שלנו עם רופא מסוים תכוף יותר, נחשוש יותר להתלונן עליו. לכן פחות תלונות (וודאי תביעות) תמצאו בתחום של רפואת משפחה. לא כי אין על מה להתלונן. רופא משפחה הטיח בי פעם בביקור "את מחפשת צדק? – לא פה!". לא פה? האם יש איזה שהוא הקשר, ודאי של זכויות, ודאי וודאי של זכויות בריאות, שצדק לא קשור אליו?? (האם, למשל, החובה האתית (והחוקית) לתת טיפול רפואי ללא אפליה איננה עניין של צדק?…). לא במקרה התקרית הזאת ארעה בעיצומה של מסכת השפלות והתעמרות מאסיבית שרופא זה העביר אותי. בכל שנות חיי מעולם לא הושפלתי כך על-ידי איש, לא כל שכן על-ידי רופא. רופא שהודיע לי שהוא הרופא והוא הקובע כאן את הכללים, והעביר לי מסר שאקבל טיפול אם "אפסיק להתעסק עם המערכת". קרי, אפסיק לדרוש את זכויותי. ולא סתם כל המסכת הכוחנית הזאת, שזוהי רק דוגמית מזערית ממנה, קרתה בשעת השפל הבריאותית הקשה של חיי, שעה שבקושי עמדתי על רגלי, רגע אחרי ניתוח קשה שכמעט לא יצאתי ממנו בחיים.
יש בוודאי רופאים רבים המסורים לחוליהם, ונוהגים בהם ברגישות ובאנושיות. אבל מערכת שלא מתייחסת במלוא החומרה לעדויות דוגמת אלה שפורסמו, ובמקום לעודד תלונות כדי להשתפר מורחת, מטייחת, ומאשימה את הפציינטים – איננה מערכת רפואית ראויה לשמה. החינוך הרפואי צריך לעבור שינוי רדיקלי. החל מתהליך הברירה של הסטודנטים לרפואה, עבור בתכנית הלימודים, וכלה בדוגמא האישית בהכשרה המעשית מהרופאים שהם עובדים לצדם כסטודנטים, סטאז'רים ומתמחים. רפואה טובה ומקצועית קשורה בטבורה לגישה אנושית, חומלת ומכבדת כלפי בני האדם הנזקקים לה.
*
די לאלימות בבדיקות גינקולוגיות – הילה בניוביץ'-הופמן פתחה במימוןהמון לתביעת נזיקין בעקבות בדיקה גינקולוגית טראומתית שעברה, שביה"ח התנער מהאחריות לה. זהו מאבק משפטי חשוב מאין כמותו לשינוי היחס לנשים בבדיקות גינקולוגיות. בואו נעזור למי שכן תובעת. אפשר לתרום כאן.
עוד בנושא:
בממלכת החולים
הרקמה מסביב לצלקת (ב)
טיפול נמרץ: שתי תמונות קצרות ותמונה אחת גדולה
היקום המקביל של הרופאים
בית חולים, מדינת קסרקטין וחוסר החמלה
"לא נעים": הלשון הנקייה של הכאבים
מה קרה לחינוך הרפואי
פוסט עם טריגר. תוך כדי קריאה עלו בי זכרונות (שאני בדרך כלל מצליחה להדחיק) על רופאים פוגעניים, במקרה שלי רופאי עור, שכמו שאמרת משחקים משחקי כוח עם הפציינטית, ומשפילים אותה. שמחה שיש מי שהרימה את הכפפה ופתחה את קופת השרצים הזו, אבל זה בהחלט לא מצטמצם לרופאי נשים.
[…] הטקסט פורסם לראשונה בידי ד"ר נעמה כרמי בבלוג שלה "קרוא […]