דבר שמתחפש לאהבה מאת גליה עוז. כנרת זמורה, 2021, 107 עמ'.
גליה עוז בחרה לספר את עדותה בספר. מרגע שעשתה זאת, מופקע הסיפור האישי מחזקתה הפרטית ונהפך לסיפור כללי, שנוגע לא.נשים רבים, ובוודאי כזה שלכל אדם יש זכות מוסרית להתבטא לגביו. גליה עוז היא הראשונה לדעת זאת, כמובן, ואף כותבת ש"הווידוי שלי מרחיק לכת רק במידה שנדרשת כדי להעמיד את החלק הזה בביוגרפיה שלי בהקשר רחב יותר". כוחה של הספרות הוא בדיוק ביכולת להתמיר סיפור פרטי לכלל סיפור אוניברסלי כזה, הנוגע ברבים שלא שותפים לאותה ביוגרפיה פרטית אך החוויות המתוארות בה מוכרות להם היטב, או יכולות להיות מוכרות להם מכוח היותם אנושיים. זהו כוחה העוצמתי של הספרות. לעיתים, זהו גם כוחה המרפא.
אינני מעוניינת, לכן, לדבר על סיפורה הפרטי של משפחת עוז וכאביה. לא כי אני אדישה אליהם, חלילה, אלא כי אני מבקשת לדבר על הסיפור האוניוורסלי. על הדינמיקה של ההתעללות המתוארת בדקדקנות בספר הזה, דינמיקה של אלימות ושל התעמרות רגשית שניתן למצוא בבתים רבים. ואולי, רק אולי, על האפשרות למצוא מרפא באמצעות הסיפור הזה. שהרי מרפא הוא מה שיש לאחל יותר מכל לכל מי שכואבים ומצולקים מפצעים שקשה לאחות.
ספרה של גליה עוז הוא מתן עדות. אין זו עדות במובנה המשפטי, ואין היא אמורה לעמוד במבחן משפטי של דיני הראיות, אלא עדות ספרותית-ביוגרפית, בסוגת הממואר. כל ספר זקוק לקוראים, וכל סיפור של טראומה דורש עדים. ואנחנו נקראים להיות העדים לסיפורה. זוהי קריאה כפולה, אפוא.
בקוראנו את ספרה אנחנו נקראים להיות עדים. לא צופים המפנים את המבט הצידה כדי לא לראות, ותמיד תמיד שותקים. עומדים מן הצד ונהפכים לשותפים סבילים. בקיבוצים תמיד ידעו, הכול. השאלה איפה היה הקיבוץ – שוב, לאו דווקא במקרה של גליה עוז אלא במקרים רבים רבים אחרים – ראויה לרשימות רבות. לא צופים, אפוא, אלא עדים. גליה עוז מזכירה את המושג של העד המוּאר (Enlightened Witness) שטבעה אליס מילר, "נוכחות של אדם רב-משמעות בעולמו של ילד בסיכון (…), אדם שגם אם אין בכוחו להציל את הילד מהתעללות, בכל זאת מכיר באי-הצדק שהוא חווה". זאת ההכרה שעוז מבקשת כעת, לאחר שנים, באמצעות ספרה.
המציאות במשפחה שונה עבור כל אחד מילדיה. לא מדובר ב"פרשנות", או ב"חוויה" שונה – שגם אותה יש לתקף – אלא במציאות עצמה. על אף הסיפור שאנו אוהבים לספר לעצמנו, ילדים אינם אהובים באופן שווה במשפחה. יש ילד מועדף, יש ילדה דחויה, יש ילד שתפקידו להיות הכבשה השחורה. ויש ילדים רגישים המשמשים ככליא הברק של המשפחה כולה. יכול שיהיה ילד אחד שהוריו (או אחרים) מתעללים בו, ואילו ילדים אחרים יינשאו על כפיים. כל אחד מילדים אלה גדל למעשה במשפחה אחרת, על אף שכולם בני ובנות אותה משפחה. לכל אחד מילדים אלה היתה מציאות חיים אחרת והוא קיבל יחס אחר מהוריו. על כן מובן שאני מאמינה למי שמספרת לי שחוותה ילדות קשה, למי שמעידה שעברה התעללות בילדותה. "ילדים מורעלים לא ממציאים את תחושותיהם. אין 'נדמה לי שלא אוהבים אותי'", כותבת דנית בֵּר בספרה המומלץ 'ילדות של נסיכה', על התופעה הלא מדוברת דיה של הורים מרעילים. התעללות בילד לעולם איננה אהבה. ובלעדי האהבה, בלעדיה "הבית הוא אזור אסון" כותבת עוז. להיות ילדה דחויה ולא אהובה במשפחה, זהו צלב כבד דיו לשאתו, והשפלה יכולה להכאיב לא פחות ממכות. הידיעה שלעולם לא תוכלי לְרַצות את מי שאת מייחלת לאהבתו, על אף שאת מנסה שוב ושוב, היא בור חסר תחתית של סבל. הכאב וחוסר האונים של מי שהושתקה ולא ניתן קול לרגשותיה חייבים להישמע.
גם כאבם של בני משפחה אחרים לנוכח העדות – מובן. הם אכן הכירו מציאות שונה, ואולי העדיפו גם לא לראות את האחרת, או לא להכיר במה שכן ראו ממציאות של אחרים. האפשרות שעדות הקורבן היוצאת לאור תגרום לקריסת השליטה במציאות הפנימית שלהם ובנרטיב שהם אוחזים בו היא אפשרות מאיימת, שיכולה להיות קשה מנשוא עבורם ואף להביא אותם לתגובות קיצוניות כלפי מי שמאיימת בעדותה על הדימוי המשפחתי האינטימי שלהם. בני אדם הם יצורים מורכבים. המשפחות שהם בונים מורכבות אף הן. אבל יש לומר בבירור שלהתעללות עצמה אין שני צדדים שצריך לקבל. יש צד מתעלל ויש קורבן. אין כאן, ואסור שיהיה, שוויון מוסרי.
חלק קשה לא פחות בדינמיקה של התעללות, הוא חוסר ההכרה שזוכים לה. שנושאים כפצע פתוח כל החיים. הנתק המשפחתי עצמו או הנידוי, אם נוצר, הוא רק תוצר של חוסר ההכרה הזה. גם תגובות שנראות בקריאה ראשונה מכובדות, מאופקות ואציליות, מגלות לעיתים שכבות נוספות בקריאה שנייה ושלישית. הבחירה על מה לשתוק – שתיקה רב-משמעית, שמגלה טפחיים ויכולה להיות רמה מכל דיבור; קעקוע עקיף של עדותך בכסות פטרונית; מתק שפתיים רעיל; רמיזות פאסיב-אגרסיב שיכולות להכאיב לא פחות ממתקפה חזיתית על המציאות שלך, שאין מציאותית ממנה. כאשר מעורבת בסיפור כזה דמות ידועה, התגובה המשפחתית תכרוך רצון להגן על התדמית הציבורית שלה. אבל גם בדינמיקה משפחתית שלא מקבלת במה והד תקשורתי, פשוט משום שלא מדובר בידוענים המעניינים את הציבור, חוסר ההכרה יכול ללבוש אותה צורה ממש. בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. רמיסת הזיכרון שלך, הפקפוק בחוויות ובאמת שלך, והרמיזות המשתמעות על מצבך הנפשי – יכולות לגבול בגזלייטינג ממש. השתקה היא חלק בלתי נפרד מהסבל, ערובה להמשכו. תיוגך כ"אשה קשה" או "מרירה" (ונולדת כזאת, כמובן, כאילו לא נעשית כזאת בגלל הטראומה המתמשכת והסבל המושתק), הוא למעשה ערעור של נקודת המבט ושל המציאות שלך, במקום להכיר בה ולתת לה תוקף, שהוא הצעד הראשון לריפוי. במקום להיות מקום מוגן עבורנו, במקום לנחם, נהפך הבית למקור של מתקפה וכאב בלתי פוסקים. "משפחה, אני שונא אותך!" כדברי ז'יד.
ויש לומר דבר אחרון, בכל זאת, על שאלת העיתוי. שהרי גם עליו קורבנות מותקפות תדיר. למי שרוצים לאטום את אזניהם מלשמוע, לעולם לא יהיה עיתוי מתאים: למה לפני שהוא מת (ואת "מסכלת" בכך את מועמדותו לתפקיד ציבורי או לפרס), למה אחרי שהוא מת (ולא יכול להשיב או להתגונן). השאלה "למה עכשיו?" איננה שאלה לגיטימית לקורבן שבוחרת לספר. אף "עכשיו" לא יתאים לכל עדת המכחישים והמסנגרים, אף פעם. על כך יש לומר בפשטות: לא שאלו אותנו מתי לפגוע בנו, לא נשאל אתכם מתי לספר.
לא כולן יכולות, לא כולן מצליחות, להפוך את היוצרות באקט של כתיבה. לעשות לעצמך בעזרתה reclaiming, ניכוס מחדש. להשמיע את זעקת הכאב שהושתק, ולחצוב לעצמך במילותיך מקום בעולם. המהלך של גליה עוז ב'דבר שמתחפש לאהבה' חשוב מאין כמותו לא רק עבורה, ולאפשרות הריפוי שאולי תביא לעצמה באמצעותו, אלא עבור כל הקוראות והקוראים שמקבלים את הזכות היקרה מפז להשתתף בו כעדים. עדים מוּארים, יש לקוות.
קרוא וכתוב 
זו הרשומה המדויקת ביותר שקראתי, מבין עשרות רשומות.
זה לא מפליא, כך הן הרשומות שלך.
תודה.
תודה הלנה
דברים חשובים
אנחנו חיים בעידן הקורבנות ו”האמת שלי”. אחיה של גליה עוז, דניאל, טוען בחשבון הפייסבוק שלו שיש בספרה אמנם גרעין של אמת, אבל לצדו שקרים וסילופים. אי אפשר להשתיק את עדותו ביחס לאירועים ויחסים במשפחה. ייתכן שסיפורה משקף את את רגשות הקיפוח שלה כבת פחות מועדפת, וכפי שכתבת, זה מצב שכיח, שוודאי גורם סבל, אבל אינו ממש התעללות או הורות מפלצתית, גם אם לא הורות אידיאלית. ייתכן שהנרטיב שלה נבנה כעבור שנים בהשפעת טיפול פסיכולוגי או רוח הזמן ותנועת ה ME TO, ייתכן שסילפה מתוך קנאה ונקמנות, וייתכן גם שמתוך הפרעה נפשית. כל האפשרויות האלה קיימות וצריכות לבוא בחשבון כשניגשים לעדותה של גליה עוז, שהיא אולי ה”אמת שלה”, אבל לא בהכרח מייצגת “דינמיקה של התעללות”.
אינני מתכוון לגזול לנעמה את הפרנסה, אבל נראה לי שבפוסט הזה היא לא התכוונה לתמוך בצד אחד כנגד השני, אלא לראות בעדותה של גליה עוז משל המתייחס באופן כללי לחווייתם של ילדים דחויים.
השאלה אינה מה באמת קרה בבית משפחת עוז, אלא מה מרגישים גליה והדומים לה.
שלום. אם אכן אין זה משנה מה קרה בבית משפחת עוז, תואיל בטובה הד”ר הנכבדת ותיצמד למה שהיא קוראת “הסיפור האוניברסלי”, *מבלי* לצאת מגדרה ולציין את משפחתי, לתקף את מעשיית ה”התעללות” של גליה, ואגב כך את ההשחרה המכוערת של שמותינו.
חוזרת כאן הקלישאה הנבובה על כך שכל ילד במשפחה “חווה מציאות אחרת”. יכול להיות שהתיאור הזה נכון למשפחות מסויימות. אולי גם למשפחתה של נעמה כרמי. יש, כנראה, משפחות שכל היחסים בהן אינסולריים עד כדי כך. אינני מקנא במשפחות שאין לבניהן מושג מי במשפחה אוהב או לא אוהב את מי, ורחמי נכמרים עליכם אם כך זה אצלכם. לשמחתי, להוציא את הנתק הנורא שגזרה גליה על עצמה ועלינו, משפחת עוז תמיד היתה רשת, מטריצה אחת של קשרים הדדיים ולא תפזורת מונאדית של מציאויות מקבילות שאינן נפגשות.
במילא, הרי שקר המציאויות המקבילות קורס לתוך עצמו ברגע שבוחנים את תוכן הנראטיב: הרי לפי הנראטיב של גליה, כולנו – גם אמא ואנחנו אחיה – חטפנו מכות (זה בספר, ויש לי מראי מקום). יתכן שזה מה שגליה “מרגישה” – אלא שתוכן הדברים נוגע לחוויות *שלנו* כביכול, ולא שלה. הרעיון לפיו עצם העובדה שגליה הכריזה על עצמה כ”דחויה” מותירה לה למחוק אפילו את החוויות האישיות של אמה, אחיה, ואחותה, ולהחליפן בהמצאות מפרי דמיונה, קשה למצוא לו מילה מדוייקת יותר מאשר “פסיכוטי”.
צריך להגיד את זה גם לדנית בר, לאליס מילר, לפורוורד, להיריגוין ולכל יתר חונטת הפסיכולוגיות המרעילות: ברגע שהמציאות לא משנה, ברגע שמותר להרוס את חייהם הקונקרטיים של חפים מפשע בשם “האוניברסליות” של המיתוס, נשף המסיכות של הריפוי, החמלה והדאגה מתפורר ומתפזר ברוח.
ניכרים דברי אמת
דניאל עוז: הטענה שכל ילד במשפחה “חווה מציאות אחרת” אינה יכולה לגשר על עדויות סותרות של “הייתה אלימות פיזית” מול “היה וויכוח ומריבה מילולית” (והנבירה בזה למי שאינו צד בעניין נוטה לגלוש לרכילות צהובה וזולה), ובזה אתה צודק.
מנגד, היא כן יכולה לגשר על הפער שבין “הייתי ילד מוכה” לבין “היו רק כמה פליקים”.
אני מבין שבעל כורחך נגררת לזה: התפרסם מה שהתפרסם, העובדה שאביכם היה אדם מפורסם הפכה את זה מרכילות משפחתית לכלל לאומית, אם לא היית מגיב – שתיקתך הייתה מתפרשת כהודאה, אם כן היית מגיב – שפכת שמן על המדורה.
נהגת כפי שמצאת לנכון.
מה אמור לעשות אזרח מהשורה ששומע מדי פעם על אנשים שהתפרסמו וסרחו:
לא לדון בזה כי זה גולש לרכילות, ועומדת לכל אדם חזקת החפות?
לדון בתופעה מבלי להזכיר מקרים קונקרטיים (כי הרי כל אדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת), וליצור רושם שמדובר בפושעים מועדים ולא באנשים נורמטיביים?
מי שבחר לפרסם את הסיפור זו אחותך,
זה התפרסם כי מדובר היה באישיות ציבורית,
וכשם שאתה לשיטתך מצאת לנכון ואף הרגשת חייב להגיב נוכח ההד התקשורתי,
כך גם בעלת הבלוג הזה.
לא היא ולא אתה יצרתם את התבערה הזו..
היה ראוי שאסיים במילת אמפתיה בסגנון של “אני מבין לליבך”, אבל אתה מבין שמה משתמע מכך בעקיפין הוא שלכאורה גם לך יש את האמת שלך.GeriReshef@GMail.com
שוב שלום,
הטענה “כל ילד חווה מציאות אחרת” היא שקרית תמיד. המציאות היא משותפת. מה שמוגבל ליחיד הוא נקודת המבט. בבית משותף, נקודות מבט מצטלבות בדרך כלל הרבה מאד, משום שהמציאות היא, במצב נורמלי, של היכרות אינטימית בין הנפשות (שוב – אולי אצלך בבית המקרה יוצא גופן). הטענה שגליה היתה ילדה מוכה ואיש במשפחה או בסביבה הקרובה לא ידע על כך היא טענה קיצונית שדורשת ראיות קיצוניות. יש לי תחושה שאין לך כאלו. למעשה, אין לך אפילו את רוב רובו של המידע הפשוט והפרוזאי ביותר אודות חיי המשפחה שלנו. בבוא היום, אני אדאג לכך שהציבור ידע יותר.
השאלה האם עליך או על מחברת הפוסט לדון או לא לדון ב”אנשים שהתפרסמו וסחרו” איננה מעסיקה אותי. אבא שלי לא “סרח”. את הדיבה המנוולת ומשולחת הרסן כתבתם אתם. אתם סרחתם. השאלה היא גם לא מי “יצר את התבערה”. אדם שמשתתף בלינץ’ לא עומדת לו ההגנה שאחרים הכו ובעטו לפניו והוא רק השתרך אחריהם. הוא גם לא יכול לטעון להגנתו שלקורבן “יש את האמת שלו”. במקום להתבצר ברלטיוויזם שחצני, חטט בנפשך ונסה למצוא את קורטוב הענווה שדי בו כדי לומר “לא ידעתי ואני מתנצל”.
כתרגיל מחשבתי, דמיין איך תגיב אם אדם זר יאשים אותך, או אדם קרוב לך, במעשה של אלימות מזוויעה, וכשתדחה את ההאשמה ימהר להכריז ש”לך יש את המציאות שלך”. אני ממליץ גם למחברת הפוסט לנסות את תרגיל הדמיון הזה.
אני הכי פחות חשוב והכי פחות מעניין בכל הסיפור הזה: אחותך פירסמה מה שפירסמה, בעלת הבלוג נדרשה לנושא משהפך לעניין ציבורי, וגם אתה שברת שתיקה לאחרונה והגבת בפרוטרוט.
אני סתם קורא מזדמן כאן.
יש לי הרבה מה לומר, אבל אסתפק במה שכתבתי.
בתגובתי הקודמת פרסמתי את האימייל שלי, אם יש לך (או לכל מאן דבעי) עניין להמשיך ולדון בכך באופן פרטי.
אני מבין את עמדתך, למרות שלא עם הכל אני מסכים, ולא לגבי הכל יש לי עמדה.
תודה
🙏