קרוא וכתוב

דבר שמתחפש לאהבה מאת גליה עוז. כנרת זמורה, 2021, 107 עמ'.

גליה עוז בחרה לספר את עדותה בספר. מרגע שעשתה זאת, מופקע הסיפור האישי מחזקתה הפרטית ונהפך לסיפור כללי, שנוגע לא.נשים רבים, ובוודאי כזה שלכל אדם יש זכות מוסרית להתבטא לגביו. גליה עוז היא הראשונה לדעת זאת, כמובן, ואף כותבת ש"הווידוי שלי מרחיק לכת רק במידה שנדרשת כדי להעמיד את החלק הזה בביוגרפיה שלי בהקשר רחב יותר". כוחה של הספרות הוא בדיוק ביכולת להתמיר סיפור פרטי לכלל סיפור אוניברסלי כזה, הנוגע ברבים שלא שותפים לאותה ביוגרפיה פרטית אך החוויות המתוארות בה מוכרות להם היטב, או יכולות להיות מוכרות להם מכוח היותם אנושיים. זהו כוחה העוצמתי של הספרות. לעיתים, זהו גם כוחה המרפא.

אינני מעוניינת, לכן, לדבר על סיפורה הפרטי של משפחת עוז וכאביה. לא כי אני אדישה אליהם, חלילה, אלא כי אני מבקשת לדבר על הסיפור האוניוורסלי. על הדינמיקה של ההתעללות המתוארת בדקדקנות בספר הזה, דינמיקה של אלימות ושל התעמרות רגשית שניתן למצוא בבתים רבים. ואולי, רק אולי, על האפשרות למצוא מרפא באמצעות הסיפור הזה. שהרי מרפא הוא מה שיש לאחל יותר מכל לכל מי שכואבים ומצולקים מפצעים שקשה לאחות.  

ספרה של גליה עוז הוא מתן עדות. אין זו עדות במובנה המשפטי, ואין היא אמורה לעמוד במבחן משפטי של דיני הראיות, אלא עדות ספרותית-ביוגרפית, בסוגת הממואר. כל ספר זקוק לקוראים, וכל סיפור של טראומה דורש עדים. ואנחנו נקראים להיות העדים לסיפורה. זוהי קריאה כפולה, אפוא.

בקוראנו את ספרה אנחנו נקראים להיות עדים. לא צופים המפנים את המבט הצידה כדי לא לראות, ותמיד תמיד שותקים. עומדים מן הצד ונהפכים לשותפים סבילים. בקיבוצים תמיד ידעו, הכול. השאלה איפה היה הקיבוץ – שוב, לאו דווקא במקרה של גליה עוז אלא במקרים רבים רבים אחרים – ראויה לרשימות רבות. לא צופים, אפוא, אלא עדים. גליה עוז מזכירה את המושג של העד המוּאר (Enlightened Witness) שטבעה אליס מילר, "נוכחות של אדם רב-משמעות בעולמו של ילד בסיכון (…), אדם שגם אם אין בכוחו להציל את הילד מהתעללות, בכל זאת מכיר באי-הצדק שהוא חווה". זאת ההכרה שעוז מבקשת כעת, לאחר שנים, באמצעות ספרה.

המציאות במשפחה שונה עבור כל אחד מילדיה. לא מדובר ב"פרשנות", או ב"חוויה" שונה – שגם אותה יש לתקף – אלא במציאות עצמה. על אף הסיפור שאנו אוהבים לספר לעצמנו, ילדים אינם אהובים באופן שווה במשפחה. יש ילד מועדף, יש ילדה דחויה, יש ילד שתפקידו להיות הכבשה השחורה. ויש ילדים רגישים המשמשים ככליא הברק של המשפחה כולה. יכול שיהיה ילד אחד שהוריו (או אחרים) מתעללים בו, ואילו ילדים אחרים יינשאו על כפיים. כל אחד מילדים אלה גדל למעשה במשפחה אחרת, על אף שכולם בני ובנות אותה משפחה. לכל אחד מילדים אלה היתה מציאות חיים אחרת והוא קיבל יחס אחר מהוריו. על כן מובן שאני מאמינה למי שמספרת לי שחוותה ילדות קשה, למי שמעידה שעברה התעללות בילדותה. "ילדים מורעלים לא ממציאים את תחושותיהם. אין 'נדמה לי שלא אוהבים אותי'", כותבת דנית בֵּר בספרה המומלץ 'ילדות של נסיכה', על התופעה הלא מדוברת דיה של הורים מרעילים. התעללות בילד לעולם איננה אהבה. ובלעדי האהבה, בלעדיה "הבית הוא אזור אסון" כותבת עוז. להיות ילדה דחויה ולא אהובה במשפחה, זהו צלב כבד דיו לשאתו, והשפלה יכולה להכאיב לא פחות ממכות. הידיעה שלעולם לא תוכלי לְרַצות את מי שאת מייחלת לאהבתו, על אף שאת מנסה שוב ושוב, היא בור חסר תחתית של סבל. הכאב וחוסר האונים של מי שהושתקה ולא ניתן קול לרגשותיה חייבים להישמע.

גם כאבם של בני משפחה אחרים לנוכח העדות – מובן. הם אכן הכירו מציאות שונה, ואולי העדיפו גם לא לראות את האחרת, או לא להכיר במה שכן ראו ממציאות של אחרים. האפשרות שעדות הקורבן היוצאת לאור תגרום לקריסת השליטה במציאות הפנימית שלהם ובנרטיב שהם אוחזים בו היא אפשרות מאיימת, שיכולה להיות קשה מנשוא עבורם ואף להביא אותם לתגובות קיצוניות כלפי מי שמאיימת בעדותה על הדימוי המשפחתי האינטימי שלהם. בני אדם הם יצורים מורכבים. המשפחות שהם בונים מורכבות אף הן. אבל יש לומר בבירור שלהתעללות עצמה אין שני צדדים שצריך לקבל. יש צד מתעלל ויש קורבן. אין כאן, ואסור שיהיה, שוויון מוסרי.

חלק קשה לא פחות בדינמיקה של התעללות, הוא חוסר ההכרה שזוכים לה. שנושאים כפצע פתוח כל החיים. הנתק המשפחתי עצמו או הנידוי, אם נוצר, הוא רק תוצר של חוסר ההכרה הזה. גם תגובות שנראות בקריאה ראשונה מכובדות, מאופקות ואציליות, מגלות לעיתים שכבות נוספות בקריאה שנייה ושלישית. הבחירה על מה לשתוק – שתיקה רב-משמעית, שמגלה טפחיים ויכולה להיות רמה מכל דיבור; קעקוע עקיף של עדותך בכסות פטרונית; מתק שפתיים רעיל; רמיזות פאסיב-אגרסיב שיכולות להכאיב לא פחות ממתקפה חזיתית על המציאות שלך, שאין מציאותית ממנה. כאשר מעורבת בסיפור כזה דמות ידועה, התגובה המשפחתית תכרוך רצון להגן על התדמית הציבורית שלה. אבל גם בדינמיקה משפחתית שלא מקבלת במה והד תקשורתי, פשוט משום שלא מדובר בידוענים המעניינים את הציבור, חוסר ההכרה יכול ללבוש אותה צורה ממש. בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. רמיסת הזיכרון שלך, הפקפוק בחוויות ובאמת שלך, והרמיזות המשתמעות על מצבך הנפשי – יכולות לגבול בגזלייטינג ממש. השתקה היא חלק בלתי נפרד מהסבל, ערובה להמשכו. תיוגך כ"אשה קשה" או "מרירה" (ונולדת כזאת, כמובן, כאילו לא נעשית כזאת בגלל הטראומה המתמשכת והסבל המושתק), הוא למעשה ערעור של נקודת המבט ושל המציאות שלך, במקום להכיר בה ולתת לה תוקף, שהוא הצעד הראשון לריפוי. במקום להיות מקום מוגן עבורנו, במקום לנחם, נהפך הבית למקור של מתקפה וכאב בלתי פוסקים. "משפחה, אני שונא אותך!" כדברי ז'יד.

ויש לומר דבר אחרון, בכל זאת, על שאלת העיתוי. שהרי גם עליו קורבנות מותקפות תדיר. למי שרוצים לאטום את אזניהם מלשמוע, לעולם לא יהיה עיתוי מתאים: למה לפני שהוא מת (ואת "מסכלת" בכך את מועמדותו לתפקיד ציבורי או לפרס), למה אחרי שהוא מת (ולא יכול להשיב או להתגונן). השאלה "למה עכשיו?" איננה שאלה לגיטימית לקורבן שבוחרת לספר. אף "עכשיו" לא יתאים לכל עדת המכחישים והמסנגרים, אף פעם. על כך יש לומר בפשטות: לא שאלו אותנו מתי לפגוע בנו, לא נשאל אתכם מתי לספר.

לא כולן יכולות, לא כולן מצליחות, להפוך את היוצרות באקט של כתיבה. לעשות לעצמך בעזרתה reclaiming, ניכוס מחדש. להשמיע את זעקת הכאב שהושתק, ולחצוב לעצמך במילותיך מקום בעולם. המהלך של גליה עוז ב'דבר שמתחפש לאהבה' חשוב מאין כמותו לא רק עבורה, ולאפשרות הריפוי שאולי תביא לעצמה באמצעותו, אלא עבור כל הקוראות והקוראים שמקבלים את הזכות היקרה מפז להשתתף בו כעדים. עדים מוּארים, יש לקוות.

כל ביקורות הספרים