קרוא וכתוב

רשות הדיבור הבלעדית בפוסט הזה לג’ודית לואיס הרמן. ציטטתי כאן לא אחת מספרה פורץ הדרך והחשוב ‘טראומה והחלמה’, שזאת תהיה רק הגזמה מועטה לומר שהוא שינה את חיי. מובאים כאן עכשיו כמה קטעים ביתר אריכות. היום רק לואיס הרמן תדבר.

“ברור שבני אדם נורמליים ובריאים עשויים להיקלע למצבי התעללות ממושכים, אבל ברור לא פחות, שלאחר שנחלצו מהם, אין הם עוד נורמליים ובריאים. ההתעללות הכרונית גורמת נזק פסיכולוגי חמור. ואולם הנטייה להאשים את הקורבן שיבשה את ההבנה הפסיכולוגית ואת האבחון של התסמונת הפוסט-טראומטית. במקום לראות בפסיכופתולוגיה של הקורבן תגובה על מצב התעללות, אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש תולים פעמים רבות את מצב ההתעללות בפסיכופתולוגיה משוערת המצויה ביסוד התנהגותו של הקורבן”. (עמ’ 145).

“רבים מנפגעי ההתעללות בילדות צוברים אבחנות מרובות קודם שמזוהה הבעיה היסודית, תסמונת פוסט-טראומטית מורכבת. האבחנות האלה עשויות להיות בעלות משמעויות-לוואי שליליות. שלוש מהן הן בעייתיות במיוחד: הפרעת סומטיזציה (…), הפרעת אישיות גבולית והפרעת אישיות רבת-פנים (…) שלוש האבחנות האלה טעונות משמעות משפילה. הנודעת לשמצה ביותר היא הפרעת האישיות הגבולית. במקצועות בריאות הנפש משתמשים במונח הזה לעתים קרובות כלא הרבה יותר מעלבון מתוחכם (…)”. (עמ’ 153).

“רבים מן המאפיינים הבעייתיים ביותר של שלוש ההפרעות האלה נעשים מובנים יותר אם קושרים אותם להיסטוריה של טראומה בילדות. חשוב מזה, נפגעי הטראומה נעשים מובנים לעצמם. כאשר הם מבינים שקשייהם הנפשיים מקורם בסביבה מתעללת בילדות, אין הם צריכים עוד לתלות אותם בפגם הטבוע בעצמי שלהם. וכך נפתחת לפניהם הדרך להענקת משמעות חדשה לנסיונם ולבריאת זהות חדשה, לא-מוכתמת”. (עמ’ 157).

“הטראומה הנפשית היא אסונו של חסר-האונים. בזמן התרחשותה הנפגע עומד חסר-ישע לנוכח כוח חזק מממנו. כאשר כוח זה הוא כוח טבע, אנחנו מדברים על אסונות. כאשר הוא כוחו של בן-אדם אחר, אנחנו מדברים על מעשי זוועה. האירועים הטראומטיים ממוטטים את מערכות הטיפול הרגילות, המעניקות לאדם הרגשת שליטה, קשר ומשמעות”. (עמ’ 50).

“מצבו הרגשי של הילד הנתון להתעללות כרונית נע מקו-בסיס של אי-נוחות, דרך מצבי ביניים של חרדה ודיספוריה, עד מצבים קיצוניים של פאניקה, חמת-זעם וייאוש. אין פלא שנפגעי התעללות רבים מפתחים חרדה ודכאון כרוניים, הנמשכים בבגרותם”. (עמ’ 136).

“התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו כדי לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל-כל-פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם, ובאותה מידה נשמעים טיעוניו.
טיעוני התוקף נמצאים בעלי כוח שכנוע שאין לעמוד בפניו כאשר העומד מן הצד מתמודד אתם בבידוד. בלי סביבה חברתית תומכת, הצופה מן הצד נכנע בדרך-כלל לפיתוי להפנות את מבטו (…) כאשר הנפגע הוא פחות ערך ממילא (אשה, ילד), הוא עלול לגלות שרוב האירועים הטראומטיים בחייו מתרחשים מחוץ לתחום המציאות בעלת התוקף החברתי. חוויותיו נעשות חוויות שאין לדבר עליהן.
שומה אפוא על חקר הטראומה הנפשית להילחם בלי הרף בנטייה להטיל פסול בנפגע או לעשותו סמוי מן העין”. (עמ’ 20).

“כדי לשמר בתודעה את המציאות הטראומתית יש צורך בהקשר חברתי המאשר את דברי הנפגע ומגן עליו, הקשר הקושר את הנפגע והעד בברית. (…) ההתקדמות בתחום מתרחשת רק כאשר הם נתמכים בידי תנועה פוליטית חזקה דייה להעניק לגיטימיות לברית בין חוקרים למטופלים ולפעול נגד ההליכים החברתיים הרגילים של השתקה והכחשה. באין תנועות חזקות לזכויות האדם, התהליך הפעיל של מסירת עדות יוצא בהכרח מפני התהליך הפעיל של שכחה. ההדחקה, הדיסוציאציה וההכחשה מתרחשות בתודעה החברתית כמו בתודעת היחיד”. (עמ’ 21).