קרוא וכתוב

מאיה ערד היא סופרת שאני אמביוולנטית לגביה. מצד אחד, אני ממשיכה לקרוא כל ספר שהיא מוציאה, והספרים האלה תמיד קריאים מאד, כתובים טוב למדי, מהנים בדרכם, ולמרות שבעיני הם קריאה מאד קלילה, לא נעדר מהם ממד של תחכום. אבל מצד שני, הו מצד שני – אני תמיד מסיימת את ספריה בלי שנשאר לי מהם שום דבר. לא תובנה, לא משקע, לא משהו להרהר בו. בוודאי שלא עונג עמוק מהסוג שספרות טובה מספקת, גם כשהיא עוסקת בנושאים קשים. נאדה. כבר די מזמן הגעתי למסקנה שהסיבה העיקרית לכך שאני לא באמת אוהבת את ספריה היא שערד היא סופרת חסרת חמלה לחלוטין כלפי דמויותיה.

בספרה החדש – 'קנאת סופרות' – ערד מתייחסת לביקורת הזאת במפורש. זאת לא הסיבה היחידה שבשלה – למרות ההבחנה הנדרשת תמיד בין מחברת למספרת ובינה לבין הדמויות הבדויות – לא תהיה זאת פרשנות מרחיקת לכת לומר שגיבורת הספר הזה היא בת דמותה של הסופרת. אבל בכל מקרה, ערד שמה בפיה של הגיבורה, סופרת כמותה, זלזול, אם לא בוז ממש, כלפי הביקורת הזאת על ספריה: "למה אני אמורה לאהוב אותן"? היא תוהה בערב קריאה שבו היא נשאלת על כך. "אם הסופר לא אוהב את הדמויות שלו איך הקוראים יאהבו אותן"? מקשה עליה השואלת. והיא ממשיכה ועונה: "מי אמר שהקוראים אמורים לאהוב אותן? התפקיד שלי זה לכתוב דמויות שהקוראים יוכלו להתעניין בהן, לרצות לקרוא עליהן. בשביל לאהוב שילכו לקרוא את הרומן הרומנטי". ערד בוודאי לא כותבת בסוגת הרומן הרומנטי, אבל למרבה הצער רחוקה גם מליצור ספרות בעלת ערך. אולי כי היא מבלבלת בין חמלה לדמויותיה לרחמים עליהן: "זה לא התפקיד שלי לרחם עליהם" היא פוסקת בתחילת הדו-שיח הזה. אבל דווקא היעדר החמלה של ערד מביא אותה ליחס מתנשא אל דמויותיה, פעם אחר פעם. חמלה (compassion) רחוקה מאד מרחמים. היא לא מגיעה מהסתכלות מגבוה, מהתנשאות. להיפך. החמלה מתעוררת מהמקום הפגוע שבנו. מהמקום השרוט. מהמקום האנושי. מהיכולת לראות אותו אצל האחר, מהכוח לנחם. להיות עִם בסבל (passion).

סופרת בהחלט לא צריכה בהכרח לאהוב את דמויותיה. המסרים שמועברים מאחורי גבו של המספר והדמויות, שחושפים את הנורמות האמיתיות שמבקש הסיפור להעביר, המורכבות שנוצרת ממחבר מובלע – כל אלה הן תחבולות ידועות שרק מעצימות את הערך הפואטי של היצירה. אבל הסתייגות, מוסרית או אחרת, של המחבר המובלע מדמויותיו – אין משמען שהוא מצייר אותן באופן קבוע ושיטתי כנלעגות, ועוד פחות ככאלה שאי אפשר לפתח אליהן רגש של אהדה או חמלה, למרות ובגלל חולשותיהן. בספריה של ערד לא נוצר המבנה המעניין הזה של דמויות עגולות ומורכבות שיד הסופרת מובילה אותנו לפתח אליהן יחס מורכב וכך ללמוד גם משהו עמוק על עצמנו. ספר אחר ספר אנחנו נתקלים בדמויות שהתחושה הברורה היא שהסופרת מואסת בהן, לעיתים לועגת ממש, ומפיחה בהן רוח חיים ספרותית רק כדי לעשות זאת. יש מספיק יצירות גדולות המשרטטות דמויות בעייתיות, לא זה העניין. אדרבה, פיתוח יחס כזה לדמות יכול להוות את אחד המרכיבים של ערכו של הספר. אבל ערד פשוט בזה לדמויותיה. וזה לא משרת מטרה ספרותית מורכבת אלא מסלק מיצירתה את התכונה האנושית האולטימטיווית: החמלה. והיעדרה, פעם אחר פעם, מרחיקה את הספרות שלה מהיכולת להותיר בקוראיה חותם.
אינני יודעת אם רק בגלל זה, אבל מתוחכמים ככל שיהיו, הספרים של ערד פשוט חסרים ממד של עומק אמיתי. אותו עומק הנדרש כדי להפוך ספר מסתם חווית קריאה מהנה ליצירה הומניסטית.