פליישמן בצרות מאת טאפי ברודסר-אקנר. מאנגלית: טל ארצי. תכלת, 2021, 378 עמ'.
‘פליישמן בצרות’ הוא ספר מתעתע. הוא מתחיל עם העולם החדש – שוק הבשר – שנפתח באפליקציית ההיכרויות בפני הגרוש הטרי טובי פליישמן: חגיגת תיאורי מין בסגנון שקצת מזכיר את 'מה מעיק על פורטנוי' של פיליפ רות'. אבל מתפתח לספר שמדבר באופן רחב יותר על גירושים ולכן כמובן על נישואים. גם בשלב זה, לפני החלק השלישי של הספר, עדיין סיכמתי אותו לעצמי בלא יותר מ"נחמד". קצב טוב, שנון במידה, מהנה אך לא מסעיר או עמוק במיוחד. אבל בחלק האחרון, גבירותי: מהפך! זווית הראייה על הדברים ועל הדמויות לא רק משתנה, היא ממש מתהפכת. אולי אפילו באופן קצת חד מדי, של 180 מעלות, במיוחד ביחס לנפח המצומצם יחסית מבחינת מספר הדפים, אבל בכל זאת מעביר ביעילות את המסר שלכל דבר יש שני צדדים. ובעיקר את זה שכשנישואים מתפרקים, שני הצדדים יכולים להציג אודותיהם, מנקודת מבטם, נראטיב מאד שונה ואפילו הפוך. איך קרה שנישואיהם של טובי, רופא מומחה למחלות כבד, ורייצ'ל, סוכנת שחקנים וציידת כשרונות, שהתחילו כה נפלא – מסתיימים כה נורא? תלוי את מי שואלים. מה שבטוח, הפליישמנים שניהם בצרות.
אך בניגוד לנישואים, שבדרך כלל מבטיחים הרבה יותר ממה שהם מקיימים, הספר הזה מקיים הרבה יותר ממה שהוא מבטיח על פני השטח.
המורכבות נרמזת די סמוך לפתיחה, שכן הספר מסופר בתחילה בגוף שלישי כביכול מפי מספר יודע כל, אך מהר יחסית אנו מגלים שיש לו מספרת עדה, אף כי רוב הספר קולה נחבא יחסית והיא צצה ומופיעה רק מדי פעם. רק בחלק האחרון של הספר יתברר שהמספרת – אליזבת (ליבי) אפשטיין, חברת נעורים של טובי, כתבת לשעבר במגזין גברים שפרשה לגדל את ילדיה בחיי משפחה בורגניים בניו ג'רסי – היא דמות בעלת תפקיד משמעותי בספר. גם המחברת טאפי ברודסר-אקנר היא עיתונאית (שעיקר פרסומה בכתבות פרופיל בניו יורק טיימס), אך יש להיזהר לא לבלבל אותה עם הדמות שהיא יוצרת, על אף הפיתוי הברור.
אחד הלקחים שליבי מספרת שהפיקה מהקריירה העיתונאית שלה הוא שהיא הבינה שאנשים יקשיבו תמיד לסיפור על גבר, ולכן למדה לשים את הגברים במוקד ודרכם לספר את הסיפור של האשה או הנשים. רק ככה היא תוכל לגרום לאנשים להתעניין גם בהן. באופן לא מפתיע אבל מתוחכם למדי, זה בדיוק מה שקורה גם בספר הזה. אז איך גורמים לקוראים להקשיב לאשה? – מספרים את סיפורה באמצעות גבר.
עבור נשים, העולם כמוהו כמגזין שבו עבדה: "גיליתי שנשים במגזין גברים הן כמו נשים בעולם: לא רצויות, ממלאות מקום לכל היותר, מקבלות רק את המשימות הדפוקות שגברים לא רוצים בהן". "את לא יכולה לעמוד באפס מעשה ולהישאר שפויה לחלוטין ברגע שאת מבינה עד תום, כמו שמבין אדם חכם, את המגבלות שמטיל העולם על נשים".
בסופו של דבר מתברר ש'פליישמן בצרות' הוא ספר הרבה יותר מורכב ומתוחכם משנראה בהתחלה. והסגנון העוקצני, המשעשע והמהנה מחביא מתחתיו תובנות מרירות למדי על מקומן של הנשים בעולם, ועל מפח הנפש שלהן כשמתברר, הפתעה הפתעה, שהפמיניזם הבטיח יותר משקיים.
Taffy Brodesser-Akner, Fleishman is in Trouble.
אני הרגשתי מרומה במהלך הזה שהיא עשתה. ואילו זה היה גבר, לא היינו קונים את המהפך ואת העמדה שלו. עד המהפך היה סבבה, ואחר כך – ספרות מגויסת. גם היא כתובה היטב אבל אמרתי לעצמי, רגע, מה?
מעניין, את מרגישה מרומה כלומר כביכול הפרו איתך איזה חוזה בלתי-כתוב בין המחברת לקוראת. או לא עמדו בהבטחה שנתנו לך. אבל מה הופר כאן בעצם?
למעשה יש מסורת ספרותית ארוכה שבה המחבר/ת משחק/ת בהנחות שאיתן מגיעה הקוראת אל הטקסט ואף הופך/ת אותן על ראשיהן. לפעמים גם תוך מצג שווא מפורש (למשל: התחייבות בפתיחה לאותנטיות של הטקסט תוך הצגת המקור האמין שממנו הוא הגיע לידיו כביכול, כשבדיעבד מתברר שהכול תחבולה בדיונית). אז באיזה מובן אפשר לדבר בספרות בדיונית על "רמייה"?
ערמומיות מבורכת.
פעולה השמורה לחיות קטנות מול איום גדול