קרוא וכתוב

"לא אפעל בחוסר צדק כלפי החולים ולעולם לא אזיק להם"

בפרץ של כוחניות שהפנה כלפי פעם, הטיח בי רופא (משפחה!) אחד: “את מחפשת צדק? – לא פה!". המשפט נחרט בזכרוני – היה זה שיאה של מסכת השפלות שעברתי מצד רופא זה, שבעיני לא ראוי לתוארו – כשעשיתי דרכי מחוץ לחדרו על-מנת שלא לשוב אליו לעולם. שכן האמנם אפשר לדבר על הקשר כלשהו של זכויות – לא כל שכן הזכות לבריאות – שאיננו קשור לצדק?!

אפשר וקל, כמובן, לפנות אל החוק והמשפט. סעיף 1 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי (שנחקק טרם היה הנ"ל רופא אפילו) קובע: "ביטוח הבריאות הממלכתי לפי חוק זה, יהא מושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית". ובסעיף 3ה': "שירותי הבריאות יינתנו תוך שמירה על כבוד האדם, הגנה על הפרטיות ושמירה על הסודיות הרפואית".
חוק זכויות החולה (שאף הוא קדם להסמכתו של הנ"ל כרופא), עוסק כל כולו בזכויות המטופלים, כפי שניתן ללמוד משמו, וממטרתו המוגדרת בסעיף 1: "חוק זה מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו." (ההדגשות בציטוטים משני החוקים הוספו). וכדאי גם לציין במיוחד את סעיף 4א' לחוק, האוסר על אפליה בין מטופלים "מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית, גיל או מטעם אחר כיוצא באלה" – מהו איסור על אפליה אם לא דרישה מובהקת של צדק?

החקיקה הזאת מודרנית, אך האתיקה הרפואית העומדת ביסודה היא עתיקה, ואפילו הרופא הנ"ל נשבע בנוסח כלשהו של שבועת הרופאים כשסיים את לימודי הרפואה. אולי שכח. הנוסח הראשון של שבועה זאת הוא כנראה שבועת היפוקרטס, המזכירה במפורש את המלה (האסורה, גוועלד!) "צדק": "לא אפעל בחוסר צדק כלפי החולים או אזיק להם" (I will do no harm or injustice to them).  האיסור להזיק – primum non nocere – הוא הכלל הרפואי הראשון. ראשית כל, אל תזיק/י. פגיעה בכבוד האדם של החולים מהווה היזק אף הוא. כשלעצמו, ועוד יותר אם חולות נמנעות כתוצאה מכך מלהגיע לטיפול רפואי.

חדר הרופא אמור להיות המקום הבטוח והמוגן ביותר עבור הפציינטית. אנחנו מגיעות אליו פגיעות, חלשות, חרדות, חשופות (גם פיזית), כאובות וזקוקות לעזרה. בפועל פגיעות רבות מתחוללות שם, מצד מי שאנו נותנות את אמוננו שנקבל ממנו עזרה וריפוי, תוך ניצול הכוח המובנה שיש בידיו עלינו בסיטואציה. החל מכוחנות והתנשאות; עבור ביחס לא אנושי, לא מכבד ופוגעני; וכלה באלימות ממש.

כיוון שכאמור נחרט בזכרוני, לא הייתי צריכה להיזכר במשפט המביש הזה – "את מחפשת צדק? – לא פה!" – כשהפרשיות האחרונות של פגיעות מיניות, הטרדות מיניות וניצול מיני של מטופלות בידי רופאים התפוצצו. כמו בכל מקרה כזה, לא מדובר אף פעם בפוגע היחיד. תמיד ישנם המאפשרים. תמיד יש מערכת גדולה סביב הפוגע שמאפשרת את הפגיעה: שמעלימה עין, ששותקת, שלא מתייחסת לתלונות ולא מטפלת בהן כשהן מגיעות, שמטייחת ומשתיקה, שמשקרת או מגבה שקרים, שלא מדווחת על המעשים ובכך לא מונעת הישנות של פגיעות ונפגעות נוספות. בקיצור: גילדה שמצופפת שורות כדי להגן על חבריה הפוגעים במקום על מי שראויות להגנה – הנפגעות. שהן גם המטופלות של אותם רופאים במקרה זה.

גם הררי התלונות שנערמות על הטרדות ופגיעות מיניות של פציינטיות מצד גינקולוגים (ורופאים אחרים) לא הביאו את משרד הבריאות, הקופות, או ההסתדרות הרפואית (הר"י) שיש לה אפילו לשכת אתיקה, להנפיק איזו שהיא תגובה משמעותית, לא כל שכן פעולה. איגוד המיילדות והגינקולוגיה לפחות השמיע קול, והפיץ לחבריו אמנה מעודכנת שמכילה תיקונים ותוספות לעקרונות היסוד לביצוע בדיקות נשים, כשהיו"ר שלו פרופ' רוני מימון כתב לעמיתיו (על-פי הדיווח): "נשבענו כרופאים לשמור על רווחתן ובריאותן של המטופלות תוך שאנו שומרים על כבודן ללא הבדלי דת, מין וגזע (…) לצערי השוליים של השוליים מכתימים היום עשייה מבורכת ורבת-שנים. אבל תפקידנו להוקיע התנהלות זו ולבחון כיצד נמנע הישנות של מקרים כאלו בעתיד". בדיוק. אך מן הדין היה שתצא מאיגוד זה התייחסות גם להתנהלותו של מנהל בי"ח, גינקולוג בעצמו, ול"סידור" שבו הציב לפני כשנה וחצי בפני הרופא שהגיעו עליו תלונות אפשרות ל"פרישה שקטה". את מחיר השקט שקנה כאן הנילון המשיכו ושילמו הנפגעות הבאות שלו, במקום העבודה הבא (פרטי או ציבורי), שלא ידעו דבר על עברו. גם נגד הרופא המאפשר הזה, האחראי לכך, צריך לפתוח בהליכים משמעתיים, וראוי שהאיגוד שבו הוא חבר יגנה את התנהלותו.  שינויים בעולם המשפטי מתרחשים לאט כהרגלם, אבל כפי שמצביע המאמר הזה בעקבות הרשעתה של גיליין מקסוול, אנחנו בדרך להאשמה גם של המאפשרים.

התיקונים הנדרשים בחוק לפקודת הרופאים (שאגב, מציבה כאחד התנאים לקבלת רישיון לרפואה, למעשה הראשון שהיא מונה, להיות “אדם הגון” – כך!) – שיאפשרו יותר מגוון של כלים לטיפול וגם סעדי ביניים – כבר בדרך. חלקם עברו בקריאה טרומית. היום רשיונם של רופאים שהורשעו בעבירות מין אפילו לא מותלה אוטומטית. אבל אין ספק ספיקא שעל פי החוק למניעת הטרדה מינית יש חובה על מעסיק לברר מידע על הטרדה מינית או התנכלות ש”ידע אודותיהם” כלשון החוק. תלונות חובה לברר ופגיעות מיניות חובה לבער. לא יזיק גם לדעת שאי-טיפול בתלונות חושף את המעסיק לחבות משפטית בגין עוולה אזרחית.

אך מעבר לחוק היבש – שכידוע לא נרטב אף פעם – איפה האתיקה המקצועית, שהמוסדות שהוזכרו לעיל אמורים להיות אמונים עליה? איך משרד הבריאות לא מתבייש להוציא תגובה ריקה בנוסח "רואים חשיבות עליונה בשמירת הסביבה הטיפולית כבטוחה מכבדת ונטולת הטרדות מילוליות או פיזיות וכן בטיפול בנושא הטרדות ופגיעות מיניות", כשבפועל הוא יושב בחיבוק ידיים ומפקיר את המטופלות ל”סביבת טיפולית” אלימה ופוגענית? ממש כמו כל המערכות שכשמתפרסם דפוס של פגיעות בתוכן מפרסמות את התגובה הצדקנית והחלולה שהן "רואות בחומרה כל גילוי" וגו'. איך קופות החולים, כשמגיעות אליהן תלונות, ממשיכות להגן על הרופאים ולא על המטופלות ומאפשרות להם לעבור למרפאה אחרת ולהמשיך "לטפל", לא רק בלי לנקוט נגדם באמצעים אלא אפילו בלי להזהיר את החולות שממשיכות להיפגע מהם? חוסר התגובה הזה אופייני גם למקרים של פגיעות איומות אחרות, כמו קופת חולים שלא נוקפת אצבע מול רופאה שסירבה להגיע לקריאה להחייאה במקרה חירום, או תגובת ביה"ח רמב"ם שהוא "מנוע מלהרחיב ולהגיב" בעניין מעצר הרוקחים בחשד שסיפקו לחולי סרטן תרופות כימותרפיות שפג תוקפן, "כל זמן שההליך החקירתי והמשפטי בעיצומו". אפילו צער וזעזוע כבר אי-אפשר להביע? צוות רפואי אמור לטפל בחולים, לא להרוג אותם. ומי שממשיך להגן על אנשי צוות רפואי מעוולים ופוגעניים, במקום על קורבנותיהם – הוא שותף לפגיעה.

ומעבר למוסדות המייצגים אותם או אמורים לפקח עליהם: איפה הרופאים והרופאות עצמם? שנשבעו "והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים"? איה כל אותם רופאים הגונים רבים העוסקים במלאכת הריפוי, שאמורים "לא לפעול בחוסר צדק כלפי החולים", ומדוע כה הרבה מהם שותקים מול התנהגות שלא רק פוגעת אנושות במטופלות אלא מכתימה את כבוד המקצוע שלהם? לא מספיק להתבייש. מי שלא מוקיע התנהגות כזאת מצד עמיתיו, מי שלא יוצא נגד סביבה מקצועית החדורה בחוסר צדק, מי ששותק ועומד מן הצד – עומד בפועל לצד הפוגעים והופך עצמו לשותף לעוול.

צדק ברפואה? צדק בבריאות? – כן, וכן רבתי! והיו סמוכים ובטוחים שנמשיך לדרוש אותו. ולהוקיע כל רופא/ה שסבור שאין מחובתו לנהוג עמנו כמטופלות ברגישות, בכבוד וכן – בצדק!, לא כל שכן לפגוע בנו.

עוד בנושא:
רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה “חווית טיפול”

בתמונה: שבועת הרופאים בכתב יד מהמאה ה-12 (ויקיפדיה).