קרוא וכתוב

התגובות הראויות לתקרית האלימה בטקס האוסקר, שבה חבט ויל סמית במנחה כריס רוק לעיני הצופים הנדהמים ברחבי העולם – הגיעו באיחור. האקדמיה לקולנוע גינתה באיחור, ויל סמית התנצל באיחור, ופרש באיחור מהאקדמיה. בזמן אמת הריע הקהל באולם לסמית כשקיבל זמן מה אחרי זה את האוסקר. תגובה נחרצת על-אתר לאלימות שלו לא היתה (אף כי על-פי הדיווח סמית התבקש לעזוב וסירב). אולי כי התדהמה משתקת לעיתים, אולי כי חלק מהצופים לא היו בטוחים שלא מדובר בארוע מבוים, אולי מחשש להסלמה, ואולי מאינטרסים כלכליים כאלה או אחרים. כך או כך, ניהול נכון של הסיטואציה לא היה שם.
אבל מה שמעניין יותר, בעיני, היו התגובות האמביוולנטיות הרבות לארוע הזה, שחלקן לא רק גילו הבנה לאלימות של סמית אלא אף הצדיקו אותה כתגובה נאותה לבדיחה של רוק. מה פשר הבלבול הזה? אני רוצה להצביע על שני מאפיינים שיכולים להצביע על כיוונים אפשריים של תשובה מדוע הארוע הזה תעתע ברבים.

המאפיין הראשון הוא שהאלימות הזאת נתפסת בעיני אנשים מסוימים כתגובה מוצדקת, ואף מתבקשת, לבדיחה שהשמיע כריס רוק על ג'יידה פיקט סמית, אשתו של ויל סמית. אכן, בדיחות על אנשים הסובלים ממחלה או לקות הן לא רק סרות טעם אלא פוגעניות ואין להן מקום. מילים יכולות לפגוע ולפצוע – את נפשנו גם אם לא את גופנו. עד כדי כך שיש המכנים פוגענות כזאת "אלימות מילולית". אך זה לא הופך אלימות פיזית לתגובה מוצדקת או נאותה עליה, גם בלי ההבדלים המשפטיים בין ביטוי לתקיפה פיזית. על התבטאות פוגענית בהחלט יש להגיב. ואפשר היה להגיב, באופן אחר: במילים, ביציאה הפגנתית מהאולם, למעשה, זאת יכולה היתה להיות הזדמנות להסביר מדוע גם אם זה חוסה תחת חופש הביטוי אין זה ראוי להתבטא באופן כזה, עד כמה זה שפל, ומדוע יש דברים מסוימים שעדיף שלא יהיו מטרה לבדיחות. כבני אדם יש לנו יכולת לשונית לגייס לפתרון בעיות. אלימות פיזית לא פותרת דבר. כשהיא קורית יש להגיב לה בחומרה ולגנות אותה, לא למצוא לה צידוקים וודאי לא לשבח אותה או להריע לה.

המאפיין השני נוגע לכך שכולנו, אני חושבת, נרצה שהקרובים לנו, וראש וראשונה בני ובנות זוגנו – ייצאו להגנתנו ויעמדו לצדנו כשפוגעים בנו על לא עוול בכפנו. יש בכך ביטוי לסולידריות ואכפתיות עמוקה. אבל יש הבדל עמוק בין זה לבין התפרצות אלימה שנובעת לא מהגנה על כבוד האדם של הנפגעת אלא מהגנה על ה-honor הגברי, שמבטא תרבות שבה האשה היא רכושו של הגבר ומי שפוגע בה פוגע ב"כבודו" שלו. למעשה, ויל סמית צחק מהבדיחה בעצמו, אך כשראה שאשתו קיבלה אותה פחות טוב (ובצדק) – הגיב באלימות שעליה הוסיף כשחזר למקומו את הצעקה כלפי רוק "תשאיר את השם של אשתי מחוץ לפה המזוין שלך". ולא, זאת לא "אהבה" שגורמת לך לעשות דברים משוגעים, כפי שאמר בנאום הבכייני שלו כשקיבל רגע אחרי זה את האוסקר לשחקן הטוב ביותר. זאת רכושנות, לא אהבה. בדיוק כמו שרצח הוא לא על שום רקע "רומנטי". כפי שזאת לא אהבה שגורמת לך לאיים, להכות ואף לרצוח את אשתך כשהיא רוצה להיפרד. ההתנהגות של סמית שייכת למחלקה האחרונה.

אין לטעות: התקרית בטקס האוסקר היתה ארוע אלים שראוי לכל גינוי, ומופע מעורר אימה של גבריות רעילה.