קרוא וכתוב

לגורה

היום לפני 150 שנים נולד ח”נ ביאליק.
אחד משיריו האהובים עלי ביותר – הולכת את מעימי – הוא שיר אהבה מופלא, שמילותיו יכולות לספק נחמה גם בהקשרים אחרים.
הנחמה נמצאת בטבע, במרומים, ביפי השמיים שכוכביהם אובדים מדי לילה

והֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם,
וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם,
וּכְמוֹ לֹא-נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל-זְהָבָם.

עודי נאבקת איך לכתוב על הנושא שהגר אמרה באחת משיחותינו האחרונות שעלי לכתוב אודותיו רשימה לבלוג, הגיע יום הולדתו העגול של ביאליק שסיפק לי אתנחתא והזכיר לי את השיר הזה, שבמילותיו אני נפרדת ממנה שוב.
רק חלק קטן מתחילת השיר הולחן ובוצע בסרט בלוז לחופש הגדול:

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם
וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,
וּמִצְאִי אֶת-הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.
אֲנִי? אַל-תִּתְּנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:
כָּל-עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ
וְכוֹכְבֵי-אֵל לֹא-נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז לִי –
עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל-נְכָסַי
וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

יפי העולם שעיניך ראו תמיד, היופי המופלא הזה שהללת. “וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם”. ורק את לא פה כדי לראותו. כי הלכת מעימי.

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.