Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘בארצות הנכר’ Category

את הפוסט הבא כתב פרופ' נורמן גארס, פרופסור אמריטוס למדע המדינה מאוניברסיטת מנצ'סטר, מומחה למארקס. הוא פורסם בבלוג שלו (נורמבלוג) ומובא כאן בתרגום חופשי שלי, ברשותו הנדיבה.

המשך…

Read Full Post »

שבוע מלכותי

ובינתיים בעיתונות הבריטית

אם תהיתם מה העסיק את עיתונות בריטניה בשבוע שבו כאן, כפי שהבנתי, לעסו לעייפה את קצב, רמון ופרס, הרי הסנסציה המרכזית היתה קשורה, איך לא, לבית המלוכה. אנני ליבוביץ' הגיעה לצלם את המלכה במסגרת סרט שבו מלווה הבי.בי.סי שנה מחיי המלכה. ליבוביץ, צלמת הסלבריאטים הידועה וסלבריאטית בפני עצמה (50,000 ליש"ט ליום צילומים), הציעה למלכה להסיר את הכתר: "זה יצטלם יותר טוב, פחות לבוש". "פחות לבוש?" הפטירה המלכה, "מה את חושבת שזה?" על-פי דיווחו של הבי.בי.סי, שגוּבּה בצילומים, בשלב זה עזבה המלכה בזעם את החדר. וזה הסיפור שתפס אינספור עמודים ימים רבים. בתחילה עסקה התקשורת בעלבון הנורא שספגה המלכה, שהתקשורת לקחה באופן אישי ממש. אֵם הדמוקרטיות היא עדיין מדינה מעמדית מאד, מעבר להיות ארמון בקינגהאם מקור הלא אכזב לרכילות המכניסה לחייהם של הבריטים קצת הילת מלכות. אך עד מהרה השתנה הפוקוס: התברר שהצילומים שהבי.בי.סי הציג שבהם המלכה כביכול עוזבת את המקום, הם למעשה צילומים המראים אותה נכנסת לחדר. לא ברור עד הסוף האם הבי.בי.סי. רק לא דיווח אמת או שמא גם ערך את הצילומים. בכל מקרה, הבי.בי.סי נאלץ להתנצל פומבית בפני המלכה. למרות שמנהל ערוץ 1 של הבי.בי.סי לא סבר כי עליו להתפטר בשל כך, נשמעו לא מעט קולות הקוראים לו לעשות כן והמשך כהונתו מוטל כרגע בספק. גם קצב היה רוצה.

אם לא יועיל לא יזיק?

איך משיגים עור מלכותי? בעקבות דבורית, אף אני אצתי רצתי לסניף בוטס הקרוב כדי להצטייד בשפופרת של קרם הפלאים של No. 7 (אגב, פעם ייבאו את המותג נוח-המחירים לארץ וחדלו משום מה). החדשות הטובות הן ששוב לא צריך לעמוד בתור, והרשת כבר לא מגבילה את הקנייה לשפופרת אחת לאשה, כפי שמבשר בחגיגיות השלט ("מיליון נשים כבר קנו, מה אתך?") מעל הווטרינה שבה הוא מוצג, כמקדש מעט. דא עקא, שקראתי גם את פוסט ההמשך המדאיג של דבורית (או שמא ולווט, לא מצאתי את הלינק), שבו היא מדווחת כי גם בקרם הזה (אלא מה) נמצא המרכיב שסגולותיו להצעיר את העור הן הן גם המזקינות אותו בטרם עת, כך נראה. כל זה לא חדש ולא מפתיע. (ידועה התופעה, מתחום אחר לגמרי, שאותן תכונות של בן/בת הזוג שבגינן נמשכנו אליו/ה הן הן המוציאות אותנו מדעתנו מאוחר יותר). בכל זאת היססתי, ובכל זאת קניתי (אני רק שפופרת אחת, דבורית). מה רווח לי, אפוא, שבטיסה בחזרה ללונדון התבשרתי בטיימס שכנגד המחקרים המצביעים על סיכון אפשרי שנוטלת כל אשה המשתמשת בתכשירי קוסמטיקה או מתאפרת, קמו מחקרים לא פחות מבוססים, ואף יותר, המראים כי לא רק שמדובר בסיכון מזערי, אלא שיש באותם תכשירים ממש גם הגנה בפני הנזק שגורמת לנו הסביבה כאשר אנו מתהלכים בה בפנים חשופות. כנאמר, רק חכו מספיק זמן ויגיע המחקר המתאים לכם.
ולתוצאות האישיות: גם אני טרם השתמשתי בו ארבעה שבועות, שבסיומם הראו מחקרים מדעיים(!) על התוצאה (על הדיווח של ה-BBC הייתי פחות סומכת, לאור האייטם הראשון). מבחינת חשבון הבנק של בוטס אין ספק שדי בארבעה שבועות אצל מיליון נשים…. אבל! כבר בימים הראשונים חל שיפור מה. יש רק שתי עובדות שיש לקחת בחשבון: ראשית, ככל שהעור שלנו גרוע יותר, כך המוצר יראה יותר שיפור. שנית, העור שלי תמיד במצב טוב יותר בחו"ל. מצד שלישי, זה כבר היה אחרי שבוע בחו"ל. אז למה להשבית שמחות? נקווה.

מלכת אנגליה ב-lounge של BMI

איך זה לטוס בביזנס לא אוכל לספר לכם (אין לי מושג), אבל כן איך זה נראה לפני זה. בשל טעות בהזמנת הכרטיס מבלפסט ללונדון, שנעשתה דרך הרשת, נאלצנו לשלם כסף רב על כרטיס לתאריך הנכון של אותו יום. זאת היתה טעות יקרה מאד. כצ'ופר למי שקונה כרטיס כ"כ יקר קיבלתי את הזכאות להשתמש ב-lounge של הביזנס טרם ההמראה. פסעתי מעדנות (מה זה פסעתי, ריחפתי!) על שטיחים מקיר לקיר הבולעים כל רחש. רק מלמול חרישי של הדיילות האדיבות שקיבלו את פני, מעדכנות כי הטיסה תצא בזמן ועולים עליה ממש מקצה החדר. אין צורך לצאת מהטרמינל, ללכת כמה מטרים ולעלות על כבש המטוס. שתייה קרה וחמה, חטיפים, מגזינים, חיבור לאינטרנט למחשב הנייד שדווקא הפעם לא היה אתי ובכל מקרה לא היה זמן. הכל משדר יוקרה ואנינות לא מודעת לעצמה כביכול. בטיסה עצמה אין מח' עסקים, ואמנם עליתי למטוס ישר מה-lounge, אך מכיוון שישבתי בשורה האחרונה היה עלי לחצות את כל המטוס נגד כיוון תנועת הנוסעים. אבל מה אגיד לכם, עד אז הרגשתי ממש מלכת אנגליה.

Read Full Post »

בדיוק בשבוע שבו אני שוהה בבלפסט מתרחש אחד הארועים הצבעוניים והטעונים בעיר, המצעד. במצעדים של ה-12 ביולי צועדים הפרוטסטנטים בששת המחוזות של אלסטר, המרכיבים את צפון-אירלנד, כדי לציין את ניצחונו ההיסטורי ב-Boyne של ויליאם מאורנג' על המלך ג'יימס הקתולי, ב-1690. המשמעות, כמובן, היא הרבה מעבר לכך.  אורנג' נתן את שמו ל'מסדר הכתום', הארגון הפרוטסטנטי הגדול ביותר בצפון-אירלנד. המסדר רואה עצמו כמגן על החירויות האזרחיות והדתיות של הפרוטסטנטים וחותר לקיים את שלטון המונרכיה הפרוטסטנטית בממלכה המאוחדת. הזכות לצעוד ומה שהיא מסמלת מרכזית לתפיסתם של חבריו, כביטוי לאמונה וכהנצחה למי שנתנו חייהם על כך. בגלל סמיכותן של השכונות הקתוליות והפרוטסטנטיות, עוברים הצועדים בבלפסט דרך שכונות קתוליות. מתנגדי המצעדים רואים בהם ביטוי לקנאות וסקטנטיות וסמל להגנה רק על זכויותיהם של חלק מן האוכלוסייה בצפון-אירלנד. המשך…

Read Full Post »

בית קברות אחד גדול

בביקורי הקודם בברלין הראה לי מארחי ברייכסטאג את האתר שבו תוקם אנדרטת השואה, שהקמתה היתה שנויה במחלוקת עזה בגרמניה. הפעם יכולתי לבקר בה עצמה. בלב העיר, מרחק הליכה מהרייכסטאג ושער ברנדנבורג, יער של מצבות אפורות-שחורות. בפאתי האתר הן נמוכות, דוגמת אבן מצבה שוכבת על הקבר. במבט מבחוץ כולן אינן גבוהות ממש. ככל שחודרים עמוק יותר אל מערה היער הזה הן מתגבהות, וארכיטקטורת השבילים עולה ויורדת כך שהן מקיפות אותך מכל צד, מסתירות כמעט לחלוטין את השמים ואת היציאה החוצה מן השבילים. מבוך מאיים, המשרה באופן אפקטיבי מאד תחושת חרדה עמוקה. angst. מִלה גרמנית כמעט חסרת תחליף. האמביוולנטיות כלפי האנדרטה הזאת איננה חולפת. מחד גיסא יד לאנונימיות, מצבות מצבות חסרות שם או זהות, ללא הקשר. מן הצד שאני הגעתי ממנו אין שום ציון של מהו האתר הזה. אף לא שלט. רק בצד השני מצוי מרכז המידע של האתר (שגם עליו ובעיקר על האופן שבו הוא מספר את הנראטיב ההיסטורי של השואה יש לכתוב). לכאורה אין באנדרטה ביטוי לחיים שנגדעו או לאימה שבברבריות ששטפה את אירופה רק לפני 60 שנים. מאידך גיסא, ההליכה בתוך יער המצבות הזה מגבירה עד לבלי שאת את אותה תחושת חרדה, ומעצימה את הדימוי העיקרי שנשאר מן הביקור בו, כמשקע דביק שאין להסירו: כל אירופה היא בית קברות אחד גדול ליהודים. 

גם למחרת, כשאני מביטה מהחלונות הגדולים של המלון בפוטסדאם, שברווזים שטים בשלווה באגם שהוא משקיף אליו, אינני יכולה להשתחרר מהתחושה הזאת. "ואנזה!" מכריז הכרוז ברכבת לברלין (רכבת! איך אפשר לנסוע בגרמניה ברכבת!). ואנזה. בביקורי זה פחות קשה לי מן הפעם הראשונה שבה דרכה כף רגלי על אדמת גרמניה וברלין, מוקפת בצלילי השפה הקשה הזאת מכל עבר. במובן מסוים הייתי רוצה שימשיך להיות לי קשה באותה מידה. ועדיין אני רדופת מחשבות, ממששת את המגן דוד הקטן שעל צווארי, לא תפור על בגדי. אני צופה אל האגם עטוי הערפילים ותוהה מה לי ולאהבת היבשת הזאת, התרבותית והאדיבה כל-כך, שכל אדמתה ספוגה בדם יהודים. אירופה.

Read Full Post »

  • כי הכניסה למוזיאונים הרבים והנפלאים, המרוכזים באזור אחד – חינם אין כסף. זאת, אם תשאלו אותי, הדרך האידיאלית לראות אמנות. אפשר להיכנס ל-10 דקות לראות תמונה אחת, לשעה כדי לראות תערוכה אחת, או לחזור לראות אוסף אחר אחרי מנוחה קלה בחוץ. אם הזדמנתם לבירה שלא למטרות תיירות ויש לכם זמן רק למוזיאון אחד, ההמלצה החד-משמעית שלי היא על ה-Hirshhorn. מוזיאון קטן, שהבניין העגול שלו מרשים בפני עצמו ויוצר חלל תצוגה מיוחד, המציג בעיקר אמנות אמריקנית מודרנית. המוזיאונים כאן מתוחזקים להפליא, מבהיקים בניקיונם, ובשירותים של ה-National Gallery of Art יש אפילו מתקן מיוחד להנחת הברושורים והקטלוגים, הנערמים תדיר בידיהם של מבקרי מוזיאונים למיניהם. הכל ממומן מהתקציב הפדרלי, כשירות לציבור. אבל בערב השני לביקורי כאן דיווחו בטלוויזיה כי באותו יום עצמו עלתה בקפיטול היל הצעה לגבות תשלום ממבקרי קומפלקס המוזיאונים המרכזי, ה-Smithsonian, בגובה השערורייתי של דולר אחד(!), כדי לממן את התחזוקה והשיפוץ הנדרשים. זאת לאחר 160 שנה שבהן ה-Smithsonian לא גובה דמי כניסה ממבקריו. לא ברור עתידה של ההצעה המהפכנית הזאת.
  • כי השדירות הרחבות בעיר משרות תחושת מרחב, אפילו חופש פנימי, כשמהלכים בהן.
  • כי כל בנייני הממשל כאן מרשימים בארכיטקטורה שלהם. כשמביטים בהם מבחוץ או מבקרים בהם בפנים, אפשר להעלות על הדעת שהם משדרים הדר, כמעט סוג של יראת כבוד. וכל איש ביטחון הניצב בפתח אחד מהמשרדים האלו עונה באדיבות ומדריך אתכם ביעילות ליעדכם בעיר, גם אם אתם סתם עוברים בקרבת מקום ולא מסתדרים עם המפה. אגב, המעוניינים בביקור בבית הלבן ייטיבו לעשות אם יתכננו זאת זמן מספיק מראש – אחרי ה-11.9 ביקורים כאלו אפשריים רק בתיאום מראש. עם הנציג בקונגרס לאזרחים אמריקניים או עם השגרירות לאזרחים זרים, הליך הלוקח כחודשיים.
  • כי ביום ראשון המה מוזיאון השואה ממבקרים; משפחות על ילדיהם, נערים ונערות עם דפי לימוד בידיהם. בזמנו ניטשה מחלוקת האם צריך המוזיאון להיות חלק מה-Smithsonian, במיקום המרכזי של ה-Mall, כשהמוני המבקרים נהנים מכניסה חינם המממומנת על-ידי הממשלה הפדרלית. המתנגדים טענו כי השואה איננה "שייכת" להיסטוריה של ארה"ב; וכי אם מדובר בלקח אוניברסלי, אין סיבה להקדיש לה מוזיאון נפרד ולא להקים מוזיאון לג'נוסייד בכלל. אין מניעה להקים מוזיאון כזה, כמובן, אך לא כחלק מה-Mall ולא במימון פדרלי. בהשפעת הוויכוח הזה נפתח מסלול הביקור במוזיאון בתיעוד של שחרור המחנות על-ידי צבא ארה"ב. גם בהמשך מודגשות זיקות אמריקניות לארועי התקופה, כמו הסירוב לקלוט פליטים והחלת חוקי הגירה נוקשים, אפילו בזמן המלחמה שבה הושמדו שניים מכל שלושה יהודים באירופה. (אם כי לא נתקלתי בהזכרת העובדה שארה"ב בחרה להיכנס למלחמה נגד הנאצים רק לאחר שהותקפה בעצמה על-ידי יפן). אם לשפוט על-פי מבחן התוצאה, המוזיאון הזה הוא הצלחה חסרת תקדים. ההמונים הנוהרים אליו מצביעים על כך כי הוא נהפך לאתר חובה בביקור בוושינגטון. נדמה לי שאין לשפוט אותו בעיניים ישראליות; את התפקיד של יידוע וחינוך האמריקנים אודות השואה הוא מבצע באופן יוצא מן הכלל, גם אם לא תמיד הוא מצליח לעורר טלטלה רגשית. אחת ההברקות שלו, לטעמי, היא שבכניסה למוזיאון מקבלים המבקרים "תעודת זהות" של אדם שחי בתקופת השואה. סיפור אישי אחד מצליח לגעת בנו היכן שלעיתים המספרים האסטרונומיים יוצרים קהות. אני קיבלתי את התעודה של אווה בראון לוין, ילידת לודג', 1916, ששרדה את המלחמה וב-1950 היגרה לארה"ב. בתחבולה דומה נוקט מוזיאון האפרטהייד בדרום-אפריקה, שמכניס את המבקרים אליו בכניסה נפרדת ל"לבנים" ול"שחורים", כדי שיחושו כיצד התנהלו הדברים בימי האפרטהייד. בחנות המזכרות של מוזיאון השואה בוושינגטון ניתן לקנות צמיד 'הצילו את דארפור', שהכנסותיו מוקדשות לסיוע הומניטרי לאזור שבו מתחולל ג'נוסייד בימים אלו ממש. מעבר לכך, חסרה היתה לי בסוף המסלול במוזיאון איזו שהיא תזכורת לכך שהג'נוסייד במאה ה-20 לא נגמר בשואה, גם אם זו היתה מניפסטציה ייחודית ושטנית במיוחד שלו.
  • כי האביב הגיע, האנשים יושבים בחוץ בבתי הקפה ובמסעדות (מחזה שכמותו לא ראיתי מתחילת ינואר, עת הגעתי לניו-אינגלנד), ופריחת הדובדבן משכרת ביופייה.

Read Full Post »

האוסקרים שלי

נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בהיסטוריה הפרטית שלי שצפיתי בכל חמשת הסרטים המועמדים לאוסקר על הסרט הטוב ביותר עוד לפני הטקס עצמו, שיתקיים הערב. מה שמאפשר לי לעשות דירוג משלי. זה איננו הימור מי יזכה, רק רשימת ההעדפות האישית שלי.

מתוך חמשת הסרטים, שניים מתמודדים אצלי על המקום הראשון ואילו שלושת האחרים משתרכים הרחק מאחוריהם. נתחיל בהם:
* אחרון ולא חביב הוא מינכן, תת-רמה של רדידות פלקטית ולא אמינה מבית היוצר של ספילברג. הוא אפילו לא מצליח למתוח.
* קראש הוא סרט מעניין, אם כי פשטני מה. על גזענות, ולא פחות מכך על סטריאוטיפים שנוצרים אצל הצופה לגבי דמויותיו.
* למרות הביקורות הנלהבות, לא מצאתי את עצמי שותפה להתפעלות מהר ברוקבק. זהו סרט שטוחן לעייפה את מושג הגבריות האמריקנית ומציג אותה בעיקר כעצירות רגשית. (אניס מתייחס לאהובו באותו אופן שבו הוא מתייחס לאשתו. כלומר, הבעיה איננה רק אי-היכולת שלו לממש יחסים הומוסקסואליים אלא אי-היכולת שלו להתייחס רגשית למישהו אחר, יהיה גבר או אשה). סרט עצוב, נכון, אבל את המעט שיש לו לומר הוא מושך על הרבה יותר מדי זמן. חוץ מזה, כמעט בלתי אפשרי להבין מלה אחת ממה שמדברים שם. יוצרי הסרט לא חשבו שכדאי שצופיו יבינו מה שאומרים בו? אפשר באותה מידה כבר להפיק סרט אילם.  

ההתלבטות לגבי הזוכה היתה בין קפוטה לבין Good Night, And Good Luck.
Good Night, And Good Luck, שהגיע למקום השני והמכובד, מספר את סיפור מאבקו של אד מורו, שדר סי.בי.אס, בסנטור ג'וזף מקראת'י וציד המכשפות שלו בשנות החמישים בארה"ב. סרט מצוין, בבימויו של ג'ורג' קלוני שגם משחק בו בתפקיד משנה ועבר דרך ארוכה מאז אי.אר .(אגב אי.אר, אני תמיד מתקשה להבין למה כשאנחנו מגיעים לבי"ח, טפו טפו טפו, הרופא לא חתיך כמו קלוני?). אפשר לעשות תקשורת אחרת; רק שהסרט המצולם בשחור-לבן גם נוטה להסתכלות הזאת על העולם.

פיליפ סיימור הופמן בתפקיד טרומן קפוטה

והזוכה הוא….קפוטה. מפני שהוא סרט הרבה יותר מורכב ומעודן בתחכומו מזה שהתמודד מולו. קפוטה מצייר את דיוקנו של הסופר האמריקני טרומן קפוטה תוך שהוא מציג את תהליך כתיבתו של ספרו הידוע ביותר, בדם קר, שנכתב על רצח מזעזע וסתום של ארבעה בני משפחה בקנזס. הסרט מציג את קפוטה כסחטן רגשי, מניפולטור ובעל אישיות גבולית לא פחות מן הרוצחים שהוא מבקש לכתוב עליהם, ושאת מצבם השביר הוא מנצל עד תום כדי להפיק יוקרה ספרותית. הוא קונה את אמונם על-מנת שייפתחו לפניו ויספרו לו את סיפורם, נוטע בהם תקוות שיסייע להם ובכך יוצר אצלם תלות נואשת, אך למעשה זקוק להוצאתם להורג וממתין לה על-מנת להשלים את ספרו. בדרך הוא לא בוחל בשקרים,להם ולעצמו. האם יכול היה באמת להציל אותם? כנראה שלא. אבל כמו שאומרת לו ידידתו, נל הרפר לי, העובדה היא כי הוא לא ממש ניסה. לסרט אמירה נוקבת על תהליך היצירה בכלל, ועל הניצול הכרוך בה, שאולי אפילו מובנה בה. פיליפ סיימור הופמן משחק נפלא, ומצליח ליצור אצל הצופים תיעוב כלפי הדמות שהוא מגלם, מבלי שיאבד מאמינותו. הוא בונה דמות עגולה ורבת פנים, המשכנעת במורכבותה הפנימית גם אם לא בהכרעותיה המוסריות.  יהיה מאכזב ומפתיע אם הוא לא יזכה לפחות באוסקר על השחקן הטוב.

Read Full Post »

הרשימה של בוסטון

בלונדון ניפקתי שתי רשימות (א' ו-ב'). הנה הראשונה(?) של בוסטון. או ליתר דיוק קיימברידג', מעבר לנהר.

הסוכריות

האקלים האינטלקטואלי – אין ספור הרצאות ומפגשים ספרותיים, בעיר שנחשבת לגבוהת המצח ביותר בארה"ב (גם רמת הרפואה כאן היא הגבוהה בעולם, כנראה). ממש תעשיית חינוך. בבוסטון רבתי וסביבתה 60 אוניברסיטאות וקולג'ים, חלקם מובחרים. הידועים כוללים את הרווארד, MIT, אוניברסיטת בוסטון, בוסטון קולג', טאפטס, ברנדייס ונורת'ואיסטרן. וזו רחוקה מלהיות רשימה ממצה. האמת ניתנת להיאמר, עם זאת, כי מרמתן של לא מעט מן ההרצאות שאליהן הלכתי עד כה התאכזבתי.

סדר עדיפויות – השאלה איזה מזג אוויר יהיה מחר היא שאלה שמרכזיותה מתבררת כאן עד מהרה. הדבר הראשון שמסתכלים עליו בעיתון אחרי העמוד הראשון היא תחזית מזג האוויר. ומה נוח שלא חשוב באיזו שעה פותחים את הטלוויזיה, תוך חמש דקות מובטח שתצפו בתחזית.

הנימוס הידידותי – זה לא רק הנימוס ברחוב ובחנויות, שגם אם הוא לא יוצא מהלב הוא עושה את החיים לנעימים יותר. האנשים בשכונה ידידותיים להפליא, מברכים לשלום כשעוברים ברגל ומנופפים כשעוברים ברכב, ובלי סוף מתפעלים מהכלבה (היה כדאי לבוא, מה, שלג?).

הכל אפשר להחזיר – כשרציתי להחזיר פריט כלשהו שקניתי, גם כשביקשתי מפורשות להחליף אותו בפריט אחר, הוצע לי החזר של כסף מזומן, או שפשוט קיבלתי אותו מניה וביה, בלי לשאול אף שאלה. זאת כמובן מדיניות מכירות נבונה מאד, שכן היא מגבירה את נפח הקניות. אנשים פחות חוששים ופחות מתלבטים אם לקנות, מתוך ידיעה כי יוכלו להחזיר בלי ויכוח ובלי "רק זיכוי".

חנות השוקולד של Burdick – מה יכול להיות משיב נפש יותר מכוס שוקולד מהבילה, כשבחוץ השלג מכסה הכול במעטה צחור ושלו. בקפה וחנות השוקולד של Burdick, תוכלו לקבל כוס שוקולד חמה בשלושה טעמים, על בסיס חלב או סויה. אני סגורה על השוקולד המריר על בסיס סויה. בגודל הבינוני בימים של פריקת כל רסן, ובגודל הדמי הזעיר בימים שבהם חשבון הקלוריות משתלט על הגחמות.

יוגת כוח – הפיתוח האמריקני לאשטנגה יוגה הוא ה-power yoga. לא רק יוגה נמרצת אלא בניית כוח תוך כדי האימון. הסטודיו שבו אני מתאמנת, של בארון באפטיסט, הוא כנראה המוביל בשיטה, המשכללת עד קצה היכולת את מה שנקרא כאן vinyasa flow. האימון נערך בסטודיו המחומם ל-90 מעלות פרנהייט, והזיעה נוטפת כמים. בפעם הראשונה שנתקלתי ביוגה הנמרצת (אפילו לא יוגת כוח) בניו-יורק, קיטרתי שאפילו יוגה האמריקנים הופכים לכושר. אלא מה, שאיכשהו מתמכרים לזה. היום גם אני גרופי.

תודה, אבל לא תודה

קפה בכוסות נייר – זה כמובן לא ייחודי לבוסטון. גם בניו-יורק חיפשתי בנרות מקום שאפשר לשתות בו קפה בכוסות רגילות, כאלו ששוטפים אחר-כך, שבהן לקפה יש טעם של קפה. לא רק כשהם לוקחים TA, גם כשהם יושבים בבית קפה (לעיתים שעות עם המחשב הנייד), האמריקנים שותים את הקפה שלהם בכוסות חד-פעמיות. בניו-יורק התוודעתי לתופעה המדהימה של מי שבביתה לפחות שתי מכונות קפה, היורדת בבוקר לסטארבקס השכונתי כדי להביא הביתה את הקפה בכוס הנייר… הגילוי המרענן הוא שאפילו בסטרבאקס (ובוודאי בפיט'ס), אפשר לבקש קפה בכוסות אמיתיות. לבקש, אם כי לא תמיד גם לקבל: בסטארבקס לא פעם הם מתקשים להבין את הכוונה, ואני בכל-זאת מקבלת את הקפה בכוס חד-פעמית, שבה גם לקפה טעם של נייר.

הכל בגדול – שוב, לא ייחודי רק לבוסטון, אבל תשכחו מלמצוא מאפה בגודל סביר לצד הקפה, אם כבר שותים אותו בחוץ. באירלנד למדתי לחבב את הסקון, הלחמנית המתוקה המוגשת עם חמאה וריבה. כאן היא גדלה לממדים מפלצתיים, ממש כמו המאפינס האהובים על האמריקנים. כדאי גם להתעקש על אספרסו או מקיאטו בלבד – באותם מקומות מתורבתים המכירים במושג. אחרת, כשתבקשו קפה בכוס ה"קטנה" – תקבלו כוס בגודל שאי-אפשר בשום פנים להתגבר עליו. אני משאירה לכם לנחש איך נראית הכוס ה"גדולה". (הגודל הבינוני של Burdick – ע"ע – יוצא דופן מבחינה זו, אך גם שם לא הייתי מציעה לכם לנסות את זה הגדול).

לוח הזמנים של האוטובוסים – האמת, אני מתקשה להבין מדוע הם בכלל טורחים להוציא אותו. בלא מעט קווים אין כל קשר בין לוח-הזמנים המתפרסם לשעות שבהן עובר האוטובוס. מדובר לא רק בתחנות ביניים בדרך, אלא גם בשעת יציאתו של האוטובוס מתחנת הרווארד, התחנה הראשונה שלו.

השלג לא תמיד רומנטי – אל תלכו שולל אחרי התיאור הרומנטי לעיל של המעטה הצחור והאצילי, מקסים ככל שיהיה. כשיש סופה קלה והשלג נערם כמו בסוף השבוע הזה, זה כבר סיפור פחות נעים ונוח. ירדתי במדרגות הבית שקועה בשלג עד למעלֵה המגפיים, וזה היה גם המצב במדרכות. שלג (הכלבה) פשוט שחתה בתוך השלג הרך ופילסה את הדרך כמפלסת שלג קטנה. הוא הגיע לה עד למעלה מן הרגליים, וכל שראו ממנה היו הגב והראש השחורים והחמודים. את השלג במדרגות ובשביל הכניסה צריך לגרוף, לא תמיד מלאכה קלה אם השלג לא רך כמו היום. אבל המסוכן ביותר הוא השלג הדק המצופה במעטה של קרח, או סתם שלוליות קטנות המתכסות בכפור. פעמיים כבר החלקתי וקורקעתי משיעורי היוגה שלי למשך כשבועיים, צמודה לכרית חימום ולמשחת וכדורי טראומיל. זהירות, זה יכול להיגמר אפילו רע יותר.

Read Full Post »

Older Posts »