Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘בארצות הנכר’ Category

חודשים ספורים לפני שפרש מתפקידו, כשברקע מותו הממשמש ובא, החל נשיא צרפת פרנסואה מיטראן להיפגש עם עיתונאי צעיר, כדי לכתוב אִתו במשותף את זכרונותיו. התוצאה היתה הספר 'מיטראן האחרון', שעוּבּד לסרט שהגיע לאקרני בריטניה השבוע.

אין בסרט עלילה במובן הרגיל של המִלה. יש בו ניסיון של אדם קשיש, מאחרוני המנהיגים הסוציאליסטים, לעשות את חשבון חייו. בדיבור ולא פחות מכך בשתיקה. שכן מיטראן יודע היטב על מה צריך רק לרמוז, סביב מה צריך לדבר כדי לא לומר דבר, ועל מה להתעקש שלא יאמר דבר. ואנטואן הצעיר, למרות שהוא מבקש לגלות את האמת על מעורבותו של מיטראן במשטר וישי בזמן מלחמת העולם השנייה, נופל בקסמיו של המנהיג הקשיש שהוא רואה בו מעין דמות-אב, והולך שבי אחריו.
בסופו של דבר, נותרת השאלה הזאת פתוחה גם בסיומו של הסרט. מתי בדיוק הצטרף מיטראן לרזיסטאנס, תנועת ההתנגדות הצרפתית? ב-42 כמו שהוא טוען או ב-43, כפי שטוענת אחת העדות המרכזיות, שאנטואן פוגש? זוהי שאלה קריטית, שכן בשנה הרת-הגורל הזאת גורשו רוב יהודי צרפת למחנות הריכוז בידי המשטרה הצרפתית, ששיתפה פעולה עם הנאצים. מי שנושאת אִתה את המידע עד כמה מיטראן עצמו שיתף פעולה עם משטר וישי, מתכוונת לחשוף אותו רק לאחר מותו של מיטראן. אלא שכמו שקורה פעמים רבות, לחיים יש תכניות משלהם ולא פחות מכך למוות, ופיקאר נפטרת לפני מיטראן, נושאת אִתה את סודו לקברה, שזר ענק מטעם נשיא הרפובליקה מונח עליו בלווייתה.

מיטראן הודף כל ניסיון מצדו של אנטואן לברר את האמת. "לא שוב", הוא אומר. הוא הרי כתב את הטקסט על המצבה לזכרם של הנרצחים בצרפת במלחמת העולם השנייה, קורבנות האנטישמיות והפשעים נגד האנושות. "לעולם לא נשכח", חתם מיטראן את הטקסט ההוא. אבל שכחה ולא פחות מכך השכּחה היא תֵמה מרכזית בסרט. יותר משזכרונו של מיטראן מתעתע בו, הוא ככל הנראה סלקטיבי. למרות שלאחר חמישים שנה בפוליטיקה מיטראן רווי באירוניה, הוא מבקש מאד לזכור ולהנציח את עצמו לא רק כנשיא אלא כמעט כמלך, רם ונשגב, גם אם סוציאליסט; כמי שנמשח על-ידי דה-גול; כמי שהימין איננו יכול לסלוח לו, משום שלעולם איננו סולח למי שיצא ממנו ושינה את דרכיו; כמי שקובע כי מה שעשו האנשים ההם (וישי), "לא היתה צרפת". מיטראן נחוש בדעתו שהפרויקט האחרון שהוא מעורב בו ברצינות בעולם הזה – כתיבת הספר המשותף – יהיה פרויקט שייעשה על-פי דרכו. שהוא יאמר בו את המלה האחרונה; או נכון יותר, לא יאמר אותה.

זהו סרט של רעיונות, דיבורים ומחוות לא-מילוליות. ובעיקר – משחק; משחק נפלא, יוצא מן הכלל, של Michel Bouquet בתפקיד מיטראן. גם אם כל השאר לא מדבר אליכם, כדאי לראות את הסרט הזה ולו כדי לצפות בו.

Read Full Post »

קינה של אם

ביום שני עמדה מארי פאטיי-ויליאמס ליד תחנת יוסטון, מוקפת בבני משפחה ובחבריו הרבים של בנה, אנתוני, שנעדר מאז הפיגוע ב-7.7. ככל הנראה, הוא היה על אוטובוס מס' 30 שהתפוצץ בסמוך. באמצע ההמולה, היא פנתה אל העוברים ושבים בדברים אודות בנה. והיא עצרה לא רק את תנועתם אלא גם את לִבּם. היתה זו זעקתה של אם על בנה, על כל הקורבנות באשר הם, שזיקקה את כל הכאב שהצטבר בלבבות מאז יום חמישי. דבריה חדרו לְלב כל מי ששמע אותה והיו לסמל של לונדון הדואבת, של הכאב בכל מקום על חייהם של חפים מפשע שנגדעים באכזריות בלתי מוסברת. את הקינה הזאת רציתי להביא גם לכם. אלו הם דבריה של מארי פאטיי-ויליאמס, שהגיעה ללונדון מניגריה לבקש את בנה.

"זהו אנתוני, אנתוני פאטיי-ויליאמס, בן 26, הוא נעדר ואנחנו חוששים שהוא היה בפיצוץ באוטובוס… ביום חמישי. אנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים מעדי ראייה שהוא יצא מהקו הצפוני [של התחתית] ביוסטון. אנחנו יודעים שהוא טילפן למשרדו ב-Amec ב-9:41 מאזורNW1 כדי להגיד שהוא לא יכול להגיע בתחתית אבל ימצא דרך חלופית להגיע לעבודה.

מאז הוא לא היה בקשר עם איש. עכשיו ניו-יורק, עכשיו מדריד, עכשיו לונדון. היה טבח נרחב של אנשים חפים מפשע. היו דמעות אינספור, דמעות של חפים מפשע. היו נהרות של דם, דם של חפים מפשע. מוות בבוקר, אנשים הולכים למצוא את פרנסתם, מוות אחה"צ בכבישים הראשיים וברחובות.

אלו אינם גיבורים. איזו מטרה הם שירתו? לבטח לא את המטרה של אלוהים, לא המטרה של אללה, משום שהאל הכל יכול רק נותן חיים והוא רחום וחנון. כל מי שהוטעה, או מוטעה, להאמין שעל-ידי הריגת בני-אדם חפים מפשע הוא או היא משרת את אלוהים – צריך לחשוב שנית, מפני שזה אינו נכון. טרור איננו הדרך, טרור איננו הדרך. הוא לא מוליד שלום. לא נוכל להביא שלום על-ידי טרור, לעולם לא נוכל להביא שלום על-ידי כך שנהרוג בני-אדם. במשך ההיסטוריה, אותם אנשים ששינו את העולם עשו זאת ללא אלימות, הם (שיכנעו) אנשים במטרה שלהם על-ידי מחאה שקטה. נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג, מאהטמה גנדי, המשמעת שלהם, ההקרבה העצמית שלהם, השכנוע הפנימי שלהם גרמו לאנשים לפנות אליהם, ללכת בעקבותיהם. איזו השראה יכול לספק טבח חסר טעם? מוות והרס של אנשים צעירים במיטבם, כמו של אנשים מבוגרים וחסרי ישע, לעולם לא יוכלו להיות יסודות לבניית חברה.

בני אנתוני הוא בני הבכור, בני היחיד, ראש משפחתי. בחברה האפריקנית, אנחנו מחזיקים מבנינו. היו לו חלומות ושאיפות ואני, אמו, חייבת להיאבק כדי להגן עליהם. זהו היום החמישי, חמישה ימים אחרי, ואנחנו מחכים לשמוע מה קרה לו ואני, אמו, צריכה לדעת מה קרה לאנתוני. אחיותיו הצעירות צריכות לדעת מה קרה, דודיו ודודותיו צריכים לדעת מה קרה לאנתוני, אביו צריך לדעת מה קרה לאנתוני. מיליונים מחברי בבית בניגריה צריכים לדעת מה קרה לאנתוני. החברים שלו שמקיפים אותי, שיזמו את כל זה, צריכים לדעת מה קרה לאנתוני. אני צריכה לדעת, אני רוצה להגן עליו. אני אמו, אני אלחם עד מוות כדי להגן עליו. להגן על ערכיו ולהגן על זכרונו.

דמם של חפים מפשע תמיד יזעק לאל הכל יכול לתיקון. כמה דם צריך להישפך? כמה דמעות נזיל? כמה לבבות של אמהות צריכים להיפצע? לבי פצוע. אני מתפללת שאראה את בני, אנתוני. למה? אני צריכה לדעת, אנתוני צריך לדעת, אנתוני צריך לדעת, וכך גם כל הקורבנות הרבים, החפים מפשע והבלתי מוסברים, הם צריכים לדעת.

הגיע הזמן לעצור ולחשוב. אנחנו לא יכולים לחיות בפחד מפני שאנחנו מוקפים בשנאה. תסתכלו מסביבנו. אנתוני הוא ניגרי, שנולד בלונדון, עבד בלונדון, והוא אזרח העולם. נמצאים כאן היום נוצרים, מוסלמים, יהודים, סיקים, הינדים, כולנו מאוחדים באהבה לאנתוני. שנאה מולידה רק שנאה. הגיע הזמן לעצור את מעגל הקסמים של ההרג. כולנו צריכים להתייצב יחד, למען האנושיות המשותפת שלנו. אני צריכה לדעת מה קרה לאנתוני שלי. הוא אהבת חיי. בני הבכור, בני הבכור, בן 26. הוא אמר לי יום אחד "אמא, אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות, אני רוצה לדאוג לך, אני אעשה למענך גדולות ונצורות, אני אדאג לך, את תראי מה אשיג למענך. אני אעשה אותך מאושרת". והוא עשה אותי מאושרת. אני גאה בו, אני עדיין גאה בו אבל אני צריכה לדעת איפה הוא, אני צריכה לדעת מה קרה לו. אני אבלה, אני עצובה, אני כורעת תחת עומס צרותי, אני הרוסה.

הוא לא עשה שום דבר רע לאיש, הוא אהב את כולם כל-כך. אם מה שאני שומעת נכון, אפילו כשהוא יצא מהתחתית הוא כיוון אנשים לאוטובוסים, וידא שהם בסדר. באותו זמן הוא טילפן למשרד כדי להגיד שהוא יאחר. הוא היה אדם רב-משימתי, ניסה להציל אנשים, ניסה להתקשר למשרד שלו, ניסה להגיע לפגישות שלו. מה הוא עשה, אם כן, שמגיע לו דבר כזה? איפה הוא, שמישהו יגיד לי, איפה הוא?".

המקור בתחתית הכתבה כאן.

Read Full Post »

בפתח הטיוּבּ של המסטד ניצבת הבוקר שוטרת. זהו ההבדל העיקרי הנגלה לעין היום בשכונה הצפונית השלווה. וכמה אנשים מנהלים שיחה חרישית, בפינת הסופרמרקט השכונתי, על ארועי אתמול. גם במרכז העיר עצמה מנסים לשוב מהר ככל הניתן לחיים הרגילים; אם כי בדיוק בתחנת האוטובוס שבה אני יורדת לספרייה הבריטית – כך דיווח לי החלוץ שיצא לפני רגלית – הכביש עדיין חסום, מפני שממש סמוך לשם אירע פיצוץ האוטובוס אתמול.

אולי ההבדל הבולט ביותר לעין בין התגובות כאן לתגובות בישראל אחרי פיגועים גדולים, לפחות כפי שהן משתקפות בתקשורת, הוא היעדר ההתלהמות. אדרבה, כל הדוברים הרשמיים בלטו בהדגישם שהם לא רואים במבצעי הפיגועים ובשולחיהם כמייצגים את המוסלמים בכלל. ה-BBC חזר בערב לאחת מזירות הארוע עם רופא שהיה שם במשך היום כדי לשחזר את שראו עיניו, ודומה כי לא ממש מקרי שהם בחרו ברופא מוסלמי לצורך כך. בקצרה, נעשו מאמצים ניכרים להבטיח כי השלווה הבין-קהילתית בלונדון – אולי העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם כיום – תישמר. זה לא מנע יותר מ-30,000 מסרי שטנה ואיומים שהגיעו למועצה המוסלמית בבריטניה, כך דוּוח.  בינתיים מי שנשכח יותר מכל מלב היא אפריקה, שרק לפני ימים אחדים שאלת הסיוע לה היתה בראש החדשות. לא שלטרוריסטים באמת אכפת, למרות ההתעטפות באצטלה של תביעות צדק.

קריאה משווה אחרת היא לא בין בריטניה לישראל אלא בין הדעות בדיון הציבורי שיתפתח כאן בימים הקרובים, מיד לאחר שוך ההלם. לשם כך קנינו הבוקר שני עיתונים – את הגרדיאן (שמגלה, כעיתון, דמיון ניכר להארץ) ואת העיתון השמרני הדיילי טלגרף. נראה מה יהיו המסקנות. הניחוש שלנו הוא שלא יעבור זמן רב עד שיישמעו הקולות שיאשימו את הבריטים במה שארע להם: הכיבוש בעירק, הכיבוש בפלסטין, התמיכה של בלייר בישראל… ניצנים לכך נראו כבר הבוקר בגרדיאן.

באתר הארץ שבו ופירסמו אתמול את טורו המשעשע של דורון רוזנבלום מלפני שלוש שנים, בתקופה של פיגועים קשים בישראל שבה בחרה שרי בלייר להודיע על הבנתה לטרוריסטים הפלסטינים. אבל בניגוד ל"תחזיתו" של רוזנבלום – בדבר התפכחותם של הבריטים והצרפתים המתרחשת רק אחרי מגה-פיגועים אצלם – דומה כי יותר משתבוא תגובה של יד קשה תבוא הלקאה עצמית. לכן לא הייתי שמה את ידי באש על כך שהסובלים מעוינות יהיו חברי הקהילה המוסלמית. גם זה יקרה; אבל ייתכן מאד, כמו שקורה לעיתים קרובות בבריטניה, שדווקא הרגשות האנטי-ישראלים ילובו. ופעמים רבות הם הולכים יד ביד – צר לי לומר, אבל צריך להכיר באמת – עם אנטישמיות קלה.

Read Full Post »

רק אתמול חגגה לונדון את ההחלטה לקיים בה את האולימפיאדה של 2012, ניצחון מתוק במיוחד על הפה הגדול של שיראק, והיום היא מתעוררת לסדרת פיגועים זוועתיים. למרות הפיתוי לקשור בין שני הארועים, ברור כי תכנון מתואם של פיגועים בסדר גודל כזה מחייב תכנון זמן רב מראש. סביר יותר כי הם קשורים לפסגת ה-G8, שידוע היה  מזמן כי היא מתקיימת כאן, בסקוטלנד.

שִׂמחתי בהחלטה לקיים את האולימפיאדה של 2010 בלונדון לא נבעה מאיזה לוקאל-פטריוטיות שפיתחתי בתקופה הקצרה שאני נמצאת כאן. היא נבעה מהכעס על ההתבטאות החצופה וגסת הרוח של נשיא צרפת. כפי שאמר מבקר המזון אגון רוניי, המנה שצריך להגיש לשיראק – לאחר שאמר כי אי-אפשר לסמוך על אנשים שמבשלים כל-כך גרוע – היא פאי צניעות. שלא לדבר על כך שלדבריו אין מדינה שהשתפרה ברמת המזון שלה בשנים האחרונות כמו בריטניה. (זה נכון שלונדון היא בירה קולינארית היום, רק שזה לא בגלל האוכל האנגלי כמו המסעדות האתניות שפורחות כאן). תרומתם העיקרית של הבריטים לחקלאות האירופית היתה "הפרה המשוגעת", הוסיף שיראק, רק זמן קצר לאחר שהחוקה האירופית נפלה בגלל ההצבעה במשאל העם בצרפת. האם ההחלטה האולימפית הושפעה גם מתגובת נגד ליהירות הצרפתית?

שיראק גם העליב בהזדמנות זאת את הפינים, כשאמר שבבריטניה מגישים את האוכל הגרוע ביותר לאחר פינלנד. הטיימס הגיב בכפולת עמודים על פינלנד: הטבח הנעלב של השגרירות הפינית בלונדון פצח בשבחי הבישול הפיני, כולל מתכונים; כתב העבר של העיתון במוסקבה העיד כי שכשהעיתונאים שם היו רוצים לאכול אוכל טרי וטוב הם היו מזמינים אותו מפינלנד והוא היה מגיע אליהם ברכבת הלילה; את המקום שנותר ניצל העיתון כדי להשכיל את קוראיו בעובדות אחרות אודות פינלנד, בליווי צילום של אייל.

מימדיו של מה שהתרחש כאן היום עדיין לא ידועים. למרות שבריטניה לא התמודדה עם ארוע בסדר גודל כזה, וקשה לִצְפּות את השלכותיו עליה, יש לזכור כי פיגועי טרור אינם חדשים ללונדון ולבריטניה. היא סבלה מהם קשות בתקופה שבה נקט ה-IRA ב"אסטרטגיה" הזאת, בתקופה של מה שכּוּנה כאן בלשון המעטה בריטית טיפוסית, ה-"troubles" בצפון-אירלנד. מצד שני, ה-IRA כמעט תמיד נתן התראה מראש כדי שניתן יהיה לפנות אזרחים ממקום הפיצוץ.

את המידע שלי על המתרחש בעיר כעת אני מקבלת פחות או יותר כמוכם, מהתקשורת. הרשויות יעצו בתוקף לתושבים פשוט להישאר היכן שהם נמצאים (גם זה מוּכּר, כמו מערכת הטלפונים שחלקה קרס מעומס יתר). ממילא מערכת התחבורה הציבורית בעיר הושבתה. מי שמבקשים לעקוב יותר מקרוב אחרי ההתרחשויות, כולל תמונות מהתחתית, יכולים לנסות את בלוג החדשות של הגרדיאן המתעדכן תדירוֹת.

Read Full Post »

בימים האחרונים אני עובדת בספרייה הבריטית. מדובר בספריית מחקר – לא ניתן להוציא ממנה ספרים – שבה כ-150 מיליון פריטים מסוגים שונים ומקומות ישיבה ל-1200 קוראים. כדי להיכנס לחדרי הקריאה עצמם יש להוציא כרטיס קורא. בבניין גם גלריות, חנות ספרים וקפטריה הפתוחות לכלל הציבור. באחת מהגלריות ראינו לפני שבועות אחדים תערוכה במלאת 200 שנה לאנדרסן ובאחרת מוצגת המאגנה כרטה (1215), שנחשבת למגילת הזכויות הראשונה: למרות שאין בה הצהרה של עקרונות משפטיים, אלא סדרה של ויתורים מצד המלוכה לאצולה, זוהי הפעם הראשונה שבה מבוסס בכתב העיקרון החוקתי של הגבלת כוח השלטון. (תמונה כאן)

את החפצים האישיים אפשר לאחסן בלוקר תמורת פאונד אחד המוחזר עם לקיחתם בחזרה, ויש גם מלתחה למעילים. את מה שצריכים לעבודה השוטפת מאחסנים בשקיות ניילון שקופות שאיתן ניתן להיכנס לחדר הקריאה. גם את המחשב האישי מכניסים לשקית כזאת, ומחברים לחשמל שליד המושב. חיבור לאינטרנט אין לכל מושב, אבל בחלק מהמסופים, שרובם משמשים לחיפוש בקטלוג, אפשר להשתמש באינטרנט לצורך מחקר שלא ניתן לבצע בספרייה עצמה, לא לשימוש פרטי או בדיקת אי-מייל. את רוב הספרים צריך להזמין דרך המחשב ולקבל אותם בדלפקים. מיעוטם נמצאים במדפים פתוחים. את ההזמנה אפשר לבצע גם מרחוק, דרך האינטרנט, בשעות שבהן הספרייה פתוחה, וכשמגיעים אליה הספרים כבר ממתינים לאיסוף.

הרעיון של ספרייה הפתוחה לקהל ומספקת שירותי מחקר וקריאה דומה, בעיקרון, לזה של הספרייה הלאומית שבקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית. רק ששם מדובר במבנה מיושן, הסובל מאחזקה לקויה ומצב מתדרדר של הספרים שברשותו, כולל תולעת ספרים שעשתה בהם שמות. כאן, לעומת זאת, כל זה מצוי במבנה מודרני, מבהיק בניקיונו, עם תודעת שירות מפותחת. האחרונה היא רק נגזרת של הגישה הכללית לקידום הידע האנושי והמחקר, של המוסד מעורר הקנאה הזה. זהו ידע שאמור להיות נחלת הכול ופתוח לכול: כל אדם – לא רק משלמי המיסים הבריטיים – יכול לקבל כרטיס קורא וליהנות מהשפע הזה חינם אין כסף. 

Read Full Post »

  • כניסה חינם למוזיאונים. המבקרים מתבקשים רק לתרום פאונד או שניים כדי שאפשר יהיה להמשיך לפתוח אותם בחינם.
  • ספריות שלא עולה כלום להירשם אליהן ולשאול בהן ספרים, כולל שימוש חופשי בשירותי מחשב ואינטרנט בשעה הראשונה.
  • מדור התיקונים וההבהרות של הגרדיאן, על ההומור הדק ולשון ההמעטה הבריטית.
  • נהגים שעוצרים עוד לפני שהנחתי את רגלי על מעבר החציה.
  • כותרת ראשית בעיתון על זכייה בפרס ספרותי.
  • הקרנות סרטים מיוחדות להורים (או מטפלות) על תינוקותיהם עד גיל שנה.
  • שלל המסעדות האתניות הצמחוניות – הודיות, תאיות ואחרות – ועוד יותר מכך, סימון בולט על כל מוצרי המזון הרלוונטיים: "מתאים לצמחונים". ושפע המזון האורגני בכל סופרמרקט מצוי.
  • רשת חנויות ה-Body Shop, המציעה תכשירי קוסמטיקה טבעיים במחירים שפויים שלא נוסו על בעלי-חיים.
  • קרקרים משיבולת שועל (הנקראים כאן oatcakes).
  • Hampsted Heath

    ה-Hampstead Heath בשלמותו.להבדיל מהפארקים הרבים שלונדון משופעת בהם, כאן מדובר בחלקת טבע אמיתית, המשתרעת על שטח עצום. אפשר לשוטט שם שעות בלי להרגיש שאתם נמצאים באמצע העיר. חורשות, שבילים צרים המתפתלים בתוך סבך הצמחייה ואגמים. גן עדן לכלבים ובעליהם, זוגות רומנטיים, צועדים ואצנים וחובבי פיקניק. Countryside בלב לונדון, ורק חמש דקות הליכה מהבית.

בשום פנים ואופן לא:

  • המחירים השערוריתיים. כל דבר עולה פי 1.5-2 מבארץ וגם ממקומות אחרים בחו"ל. סרט ב-71 ש"ח; דירה שכורה בהמפסטד – פי שתיים מדירה זהה בלב מנהטן.
    זהו. עכשיו אני יכולה ליהנות בשקט מביקור המולדת שלי.

Read Full Post »

פרס הבּוּקר הבינלאומי, והחוקה האירופית שנדחתה. גלויה מלונדון.

קדארה

הכותרת הראשית בגרדיאן היום מבשרת על הזוכה בפרס הבוקר הבינלאומי. עוד לפני הידיעה התורנית על המשבר באיחוד האירופי עם דחיית החוקה במשאלי העם בצרפת ובהולנד, שבצדק נמצא כאן בכותרות בימים האחרונים. כותרת ראשית על זכייה בפרס ספרותי – פריט מרכזי ברשימת הדברים שאני רוצה לייבא מלונדון, רשימה (list) המבשילה לכלל רשימה (post) קרובה.

הזוכה הוא הסופר האלבני איסמאיל קדארה, שגבר על קליברים כמו גבריאל גרסיה מרקס, גינתר גראס, פיליפ רות', מרגרט אטווד, ג'ון אפדייק, דוריס לסינג, יאן מקיואן, מיוריאל ספרק ואחרים. למיטב זכרוני גם א"ב יהושע היה ברשימת המועמדים, שהיתה פתוחה לסופרים הכותבים בכל השפות בתנאי שספריהם תורגמו לאנגלית.

ומה על חוקת האיחוד האירופי, שהוכשלה במשאלי העם בצרפת ובהולנד? בעניין הזה פחות ברור מי הזוכים ומי המפסידים. הפרשנים כאן מונים סיבות שונות לכישלון, כמו גם תחזיות שונות ומשונות להמשך. פרט מעניין הוא ש-35% מהנסקרים במדגם הבחירות בצרפת אמרו כי הסיבה לכך שהצביעו נגד החוקה היתה בגלל התנגדותם להצטרפות טורקיה לאיחוד. זו גם הסיבה שנתנו למעלה מרבע הנסקרים ההולנדים. (החוקה צפויה היתה להפקיע את הסמכות להחליט על קבלת מדינה חדשה מידי כל מדינה ומדינה). נו כן, טורקיה. אירופה השבעה והמרוצה מעצמה – זאת שטובה בלהטיף לאחרים – לא בדיוק מייחלת למיליוני מוסלמים שישבשו את החזון הנוצרי הלבן. אח, אירופה, אירופה.

Read Full Post »

לפני שנסעתי לחו"ל עוד הספקתי לקבל ממועדון קולנוע לב הזמנה לצפייה בסרט Downfall, שבעקבותיה היו אמורים המנויים להצביע האם להקרין את הסרט בארץ. עוד לפני שצפיתי בסרט כאן, שמחתי לקרוא שההחלטה היתה חיובית, שכן אינני חושבת שהדרך הנכונה להתמודד עם מסרים אמנותיים בעייתיים (אם אמנם הם בעייתיים, ועל כך בהמשך) היא על-ידי חסימתם בזירה הציבורית (בבית כל אחת יכולה כיום לצפות).

כאן צפיתי בסרט במועדון הקולנוע Everyman, שהוא ייחודי בנוף הלונדוני בהיותו בית קולנוע עצמאי המשמש גם כחצי סימנטק. עם מבואת הסבה חביבה ובר שאת השתייה שקונים בו אפשר גם להכניס לקולנוע (קצת מזכיר את לב סמדר הירושלמי, אבל יותר fancy), ועם כרטיסים יקרים יותר לכורסאות ההסבה משני צידיו של האולם, שמהן ניתן לצפות בסרט לא רק ביתר נוחות אלא גם בזוגיות רומנטית לאורו של נר. והעיקר, בל נשכח, זהו הקולנוע השכונתי שלנו; מרחק הליכה קצרה.

ברונו גנץ כהיטלר

אורכו של הסרט שעתיים וחצי. כאן לא מקובל לחתוך את הסרט בברוטליות כדי שבעלי המזנון יעשו קופה. הצפייה נמשכת ברצף המתבקש ושעתיים וחצי עוברות בלי שנרגיש, מרותקים לסרט החזק הזה, המתאר את ימיו האחרונים של היטלר בבונקר שלו. האם היטלר מוצג כדמות חיובית? – לא. האם הוא מוצג כדמות אנושית? – כן. וזו עוצמתו של הסרט. המורכבות שלו יוצרת אצלנו כצופים מיודעים, היודעים את ההיסטוריה, דיסוננס. מצד אחד אנו יודעים בדיוק מה מעולל האיש הזה ומקורביו, ששבועת האמונים להיטלר עומדת לגביהם מעל כל ערך אחר. הסרט גם איננו משכיח את העובדות האלו, למרות שהן אינן עומדות במרכזו אלא נרמזות; בעיקר בעת התקפות הזעם של היטלר, המנותק במידה רבה מן המציאות בסוף ימיו. רק בסופו של הסרט מוזכרות העובדות במלואן. מצד שני, אנחנו רואים את הדמויות האלו על מורכבותן ואנושיותן. וזוהי תזכורת כואבת מאד לכולנו. שכן קל יותר להתמודד עם אימי השואה ומלחמת העולם השנייה על-ידי הוצאת מבצעיהן מכלל המין האנושי, כמטורפים או שטניים. קשה יותר לקבל שהזוועות הללו בוצעו על-ידי בני אדם שלפחות בחלקם היו כמוני כמוכם. חולקים בתכונות האנושיות שלנו: אוהבים את הכלבה בלונדי, או חומלים על גיס ש"בגד" בעיני היטלר, המותיר אחריו אחות הרה.

גבלס יורה באשתו מגדה

אינני סבורה שהסרט הוא חלק ממגמה בגרמניה המבקשת להפוך את היוצרות ולהראות את העם הגרמני כקורבן; זאת למרות שמה שעולל היטלר גם לעמו מובא בחריפות רבה בסרט. החל מבני 12 המגויסים וכלה באזרחים המוצאים להורג ממש בימיה האחרונים של המלחמה, שכן לא התפנו מברלין על-פי הוראות הצבא ונחשבים של כך למשתפי פעולה עם הרוסים העומדים בשערי העיר.
הסרט הוא הישג אמנותי גדול בעיני, מפני שהוא עושה מה שרק אמנות במיטבה יכולה לעשות: הוא נותן לנו נקודת מבט ההופכת במידה מסוימת את הבנתנו את המציאות ומאתגרת אותה על-ידי הצורך לבחון אותה מחדש. בכך הוא יוצר תמונת מציאות מורכבת ועשירה יותר. הדיסוננס הפנימי שנוצר אצל הצופים מחייב אותם לבחון מחדש לא רק את ההיסטוריה, אלא בעיקר את עצמם.

הדיסוננס הזה הוא מקור כוחו של הסרט, ההופך את הצופים בו לצופים שצריכים להיות לא רק מיודעים היטב אלא גם פעילים; מזכירים לעצמם את המתרחש מחוץ לבונקר בעודם צופים במתרחש בתוכו; בוחנים את עצמם בה בעת שהם בוחנים את הגיבורים וזוכרים ללא הרף את מה שהם עוללו; שואלים את עצמם האמנם זה יכול לקרות בכל מקום, לכל אדם?  באחת, צופים בסרט צפייה חתרנית.

יתכן שמה שמלמד אותנו הסרט באופן זה, על-ידי הטלטלה הזאת, הוא כי הדרך להימנע מחזרה כזו או אחרת על הזוועות האלו – עוד לפני עמידה על המשמר בפני מה שקורה מסביבנו – היא על-ידי התבוננות, קודם כל, בעצמנו פנימה.

Read Full Post »

איגוד המרצים באוניברסיטאות (AUT), שמועצתו התכנסה היום בישיבה מיוחדת בלונדון, הפך את החלטתו הקודמת להחרים שתי אוניברסיטאות ישראליות, החלטה שגרמה לסערה בישראל וגם בבריטניה. כך מסר המבזק של הגרדיאן. עדיין אין פרטים אבל אני מבטיחה לקשר כשיהיו. 

17:20 (שעון בריטניה) – והנה הדיווח הראשוני של הגרדיאן
יום שלישי, 31.5 – כתבה במוסף החינוך של הגרדיאן. אל תחמיצו את סטיבן רוז, מיוזמי החרם, מגדיר את ישראל כ"תיאוקרטיה".

Read Full Post »

רק משנתגלה לעינינו, בעיקול הדרך, השלט המברך אותנו לשלום עם הגיענו למחוז טיפררי, עמדנו על כך שהנה הנה עומדות רגלינו באותו מחוז שהרטיט לבבות. את פרסומו הביא לו השיר הידוע ממלחמת העולם הראשונה, It's a long way to Tipperary.

אבל ה-VE Day – יום הניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית, שהשנה עמד בסימן עגול של 60 שנה – הביא אתו סיפורים על מלחמת העולם השנייה דווקא. ובה היו האירים רחוקים עוד יותר מטיפררי, אם זה משמש כמטאפורה למחוז חפץ, משאת נפש. במלחמה הזאת שמרה אירלנד על "נייטרליות", מתוך מיאונה לעמוד לצדה של בריטניה, הכובשת בעבר ובהווה.

האובזרוור של יום ראשון ה-8 במאי סיפר כי מששחררו בעלות הברית את מחנות הריכוז עם סיום המלחמה, והנורא מכל כבר לא היה בגדר שמועות או ידיעות אלא ראיות מכלי ראשון,  טען נשיאה של הרפובליקה של אירלנד כי מדובר בתעמולה של בעלות הברית ותו לא. הוא גם הטריח את עצמו לשגרירות הגרמנית כדי להביע את תנחומיו על מותו של היטלר.
אירי מפורסם נוסף הוא הלורד האו-האו (מבוטא: הוֹ-הוֹ), שבעיצומם של ימי המלחמה שידר מברלין שידורי תעמולה בזכות המשטר הנאצי. ביוגרפיה חדשה של הלורד האו-האו יצאה בימים אלו לאור, ואחת מתחנות הטלוויזיה הקדישה סרט תיעודי מרתק למי ש(לאחר המלחמה) היה האחרון שהוצא להורג בעוון בגידה בממלכה המאוחדת.

 

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »