Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘בארצות הנכר’ Category

בארצו של ייטס

ומדוע דווקא בארצו של ו"ב ייטס, תשאלו, ולא בארצם של הסופרים הגדולים האחרים שאירלנד משופעת בהם? סוויפט, ג'ויס, שואו ובקט, אם למנות רק אחדים? כי ממש כפי שאזור קונמארה שממנו התחלנו את טיולנו נקרא "ארצו של ג'ויס", גם במפה ובשלטי הדרכים עצמם, כך מחוז סלָיְיגו הוא "ארצו של ייטס". שם, ליד הכנסייה בכפר הקטן Drumcliffe, ביקש ייטס להיקבר. יש מבקרים הרואים ביוליסס עב הכרס את נסיונו של ג'ויס לתת מענה לשאלה האם החיים ראויים לחיותם. על יחסו של ייטס לשאלה הזאת אפשר אולי ללמוד ממילותיו שחרוטות על קברו:

Cast a cold Eye
On Life, on Death.
Horseman, pass by!

ה"דרום" שמצפון ל"צפון"

עברנו דרך סלייגו בדרכנו למחוז דונגל, המחוז הצפוני ברפובליקה של אירלנד, שחלקו משתרע אל תוך צפון אירלנד עצמה, אך חלקו הגדול נמצא גיאוגרפית צפונית ליחידה הפוליטית הנקראת צפון אירלנד… זהו אזור פחות מתוּיר יחסית, אם כי גם בו ניתן למצוא לא מעט B&B, שבחודשי הקיץ ודאי מפוצצים. הנוף בו פראי יותר, יש בו פחות מהירוק של אירלנד, ומצויים בו, בין היתר, צוקים שהתושבים המקומיים מתגאים שהם מרשימים יותר מצוקי מוהר הידועים שליד גאלווי. לא אוכל לתת על כך עדות, משום שלפני שנתיים ומחצה, כשנסענו לצוקי מוהר, לא הרהבתי עוז בנפשי לצאת החוצה מהמכונית המיטלטלת בסערת החורף.יודעי דבר אומרים כי הצוקים שחזינו בהם בצפון תלולים פחות במורדם אל האוקיינוס האטלנטי. הם עדיין מרשימים מאד. והעיזים והכבשים הרועות בכל מקום מזכירות כי זהו האזור הידוע בטוויית מוצרי הצמר המפורסמים של אירלנד.
אבל אם אתם, כמוני, צמחונים שגם אינם אוכלים דגים, תתקשו מאד למצוא מה לאכול באזור הזה, המשופע בעיקר בדגים ובפירות ים מלבד במזון האירי הבשרי הרגיל. זוהי אחת הסיבות שהחלטנו לעזוב את האזור מהר יחסית ולרדת לדרום. תרמו לכך גם געגועי לנוף הירוק של אירלנד, אותו ירוק-עד שהעין הישראלית אינה יודעת שבעה ממנו.

איך מרגישים שעברתם לצפון-אירלנד

אירלנד היא ארץ אחת. תושביה רואים אותה ככזו, ואפשר בקלות לעבור לצפון-אירלנד מבלי להרגיש, כפי שקרה לנו. רק אחר-כך, משבוחנים היטב את המפה, אפשר למצוא במאמץ רב היכן משורטט הגבול. ההבדל המעשי העיקרי הוא המטבע. אני, מכל מקום, עמדתי על כך שאנחנו נמצאים תחת דגל אנגלי עוד לפני שנדרשנו לשלם בלי"ש עבור הקפה: משחלפנו על פני כרזות של הבחירות שזה עתה נסתיימו שבהן מופיע דגל אנגלי, ואחר-כך כרזות של השין-פין, ומשלוחיות הרישוי החליפו את צבען.

האם זה PC לומר שהאירים חביבים?

האירים מסבירי פנים באופן יוצא דופן. אנשים זרים מברכים אותך לשלום ברחוב יותר מחברים בקיבוץ; נהגים מנופפים בידם בידידות כשעוברים מולם במכונית; ובכל מקום שנכנסים אליו מקדמים את פניכם בלבביות. אני תוהה עד כמה אנו מרשים לעצמנו לעשות הכללות כאלו, הנובעות מהתרשמות תיירותית, כשמדובר בתכונות חיוביות שאנו מייחסים לבני עם. התקינות הפוליטית (PC) לא היתה מרשה קביעות כגון "רעשנים", "קולניים", שלא לדבר על תכונות פרועות יותר המיוחסות לבני לאומים שונים. אך מהו ההבדל, בעצם? מדוע כשמדובר בייחוס תכונות חיוביות לא מדובר בהכללה סטריאוטיפית שאנו כה יוצאים נגדה כאשר היא שלילית?

חביבות אינה מתכון לאושר

חביבותם של האירים, כך מתברר, איננה ראיה למידת אושרם. אירלנד נמצאת במקום השני באירופה בשיעור ההתאבדויות, נתון המדאיג מאד את קובעי המדיניות כאן. על-פי הנתונים שהתפרסמו לאחרונה, אחת ל-45 דקות מנסה אדם אירי לשים קץ לחייו.

Read Full Post »

אירלנד ידעה כמה תקופות של רעב; באחת מהן מתו כרבע מיליון בני-אדם. אבל כשאומרים "הרעב" מתכוונים בדרך-כלל למה שמכונה רעב תפוחי האדמה, בשנות ה-40 של המאה ה-19. בתקופה זו כמחצית מהאוכלוסייה באירלנד ניזונה מתפוחי-אדמה. מבוגר ממוצע צרך 6.5 ק"ג תפוחי-אדמה ליום. גידול תפ"א היה גם מקור ההכנסה העיקרי. משניזוקו היבולים ממחלה, עמדו כל אלו התלויים במזון זה בפני רעב קשה.
רעב זה היה גם אחד המניעים העיקריים לגל ההגירה הגדול מאירלנד: בין 1845 ל-1850, היגרו מיליון וחצי אירים – כמעט חמישית מאוכלוסיית אירלנד טרם הרעב. הרעב מחה, למעשה, את המעמד העני ביותר באירלנד, הפועלים מחוסרי האדמה. השימוש בשפה האירית שקע והגירה נהפכה לדרך חיים.
את כל אלו לומדים בביקור במוזיאון הרעב, הממוקם בפארק סטרוקסטאון. חבל רק כי כמוזיאון הוא איננו מרשים. נראה כי ניתן ללמוד על התקופה, כמו גם על העוני הקשה שפקד את אירלנד בתקופות רבות אחרות, דרך מחקרים היסטוריים ויצירות ספרות לא מעטות שנתנו לכך ביטוי.

Read Full Post »

גלויה מגאלווי

 העצה הראשונה שלי היא לעושים קונקשן דרך נמל התעופה הית'רו בלונדון: אל תשלחו את המזוודות ליעד הסופי; התעקשו לאסוף אותן בהית'רו גם אם זה כרוך באי-הנוחות של ההמתנה וביקורת הדרכונים שלאחריה תעשו פניית פרסה אל הצ'ק-אין ליעד הסופי. מתברר כי הית'רו נודע לשמצה באיבוד המטען המועבר בו. לד' כבר פעמיים לא הגיעו המזוודות לאירלנד, אבל הפעם חשבנו שלילה שלם בלונדון יספיק להעברת המזוודות מהטיסה מתל-אביב לטיסה של חברת התעופה הלאומית של אירלנד (שאפילו עבור הקפה במטוס גובה תשלום!). ובכן, הוא לא הספיק. נחתנו בשאנון ב-8 בבוקר ועד למחרת אחה"צ המזוודות שלנו אפילו לא נמצאו. הן הגיעו רק בערבו של היום השני לשהותנו באי הירוק. 

החזרה לגאלווי, שביקרתי בה לפני יותר משנתיים, מוצאת את העיר הקטנה במערבה של אירלנד פחות או יותר כפי שהיתה. הדירה שלנו צופה על הנהר השוצף מתחת לחלונותיה באותו בית סוויטות נוח להפליא, רק קומה אחת מעל; אותו בית קפה שכונתי חביב בפתח אותו בלוק עצמו, שמדברים בו גם גאלית – חיזיון לא נפרץ באירלנד, שתושביה מביטים בקנאה בתחיית העברית בישראל; המדרחוב שמהווה את הרחוב הראשי של העיר; חנות הספרים הנפלאה של צ'רלי ברנס; החנות של אמנסטי ובתוכה בית קפה קטן, המוכרת ברובה פריטים שאינם קשורים כלל לפעילותה (כולל שוקולד של fair trade וטמפונים טבעיים למעוניינות) אבל רווחי מכירתם הם תרומה לפעילותה. כהרגלי קניתי בחנות פוסטר על זכויות אדם, הפעם ההכרזה האוניברסלית בגרסה לילדים, כלומר, בשפה המובנת לכול. קפה טוב אפשר למצוא בכל מקום – וליהנות ממנו כעת ללא ענן עשן, עם כניסתו לתוקף של החוק האוסר על עישון שהאירים מפתיעים בציותם לו – והאירים כהרגלם לבביים להפליא.

מחר: על מוזיאון הרעב

Read Full Post »

« Newer Posts