Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘זכויות אדם’ Category

החודש ימלאו 50 שנים לאימוצן של שתי האמנות הבינלאומיות המרכזיות לזכויות האדם: האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR). שתי אמנות אלה אומצו בעצרת הכללית של האו"ם ונפתחו לחתימה ולאשרור ב-16 בדצמבר 1966. הן נכנסו לתוקף עשור לאחר מכן, ב-1976, משהצטרפו אליהן המספר הנחוץ של מדינות שנקבע בהן לצורך כך. יחד עם ההכרזה האוניוורסלית לזכויות האדם מ-1948, נחשבות שתי אמנות אלה למגילת זכויות האדם הבינלאומית (International Human Rights Bill).

המשך…

Read Full Post »

בינואר 2008, כשהילרי קלינטון וברק אובמה התמודדו בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית בארה”ב, כתבתי כאן: “אני תוהה לְמה האמריקנים מוכנים פחות: לנשיאה אשה או לנשיא שחור”.  בבחירות הנוכחיות, שטרם התאוששנו מהן, ירדה לטמיון התקווה שלראשונה תכהן בארה”ב, ותנהיג את העולם החופשי, נשיאה אשה.

המשך…

Read Full Post »

ניצב כל הלילות מאת הרפר לי. מאנגלית: מיכל אלפון. ידיעות אחרונות/עם עובד, 2016, 277 עמ'.

יציאתו של ספר זה לוותה ברעש אדיר בכל העולם. שכן מדובר בספר שני למי שהיתה ידועה כ"סופרת של ספר אחד": הרפר לי פירסמה את 'אל תיגע בזמיר', ספר שנחשב לאחת הקלאסיקות האמריקניות האהובות ביותר, ב-1960, ומאז נדמה.
'ניצב כל הלילות' (ומיד משהו על שמו), הוא כתב היד הראשוני של 'אל תיגע בזמיר'. כתב היד, שהוגש להוצאת הספרים ב-1957, עבר עריכה ושכתוב מאסיביים ונהפך למעשה לספר אחר. כעת רואה אור כתב היד הגנוז במתכונתו המקורית. הסיפור מתרחש עשרים שנים לאחר 'אל תיגע בזמיר', וארועי האחרון משמשים לו נקודת משען ורפרור.

המשך…

Read Full Post »

קראון:       את, אל תפטפטי, הגידי בקיצור,
               האם ידעת שצו אסר את הדבר?
אנטיגונה:  ידעתי, בוודאי, אין איש שלא ידע.
קראון:       אף-על-פי-כן העזת לפעול לַמְרוֹת החוק?
אנטיגונה:  הרי לא זאוס הוא אשר הכריז על כך,
               גם לא קבע לבני אדם חוקים כאלה
               הצדק השוכן עם האלים בקרקע.
               גם לא חשבתי שלציוויים שלך
               יש תוקף שמרשה לבן-תמותה לרמוס
               חוקי אלים בלתי-כתובים ומוצקים;
               אין הם חיים היום, אתמול, אלא תמיד,
               ואיש אינו יודע אימתי נוצרו.
               פגיעה בהם לא אתרץ לפני אלים
               בכך שבן-אדם הטיל עלי אימה.
               ידעתי שאמות. איך יתכן שלא?  
               גם אלמלא הצו שלך. ואם אמות
               קודם זמני, אראה בכך רק רווח:
               כי מי שחי כמוני תחת המכות
               איך לא ישמח במוות כמוצא שלל?
               לכן מיתה צפויה אינה אסון גדול,
               יותר נורא היה לו לא נקפתי אצבע
               שעה שגוף של אח מרחם אם זהה
               מוטל בלי קבר. כל השאר אינו מכאיב.

המשך…

Read Full Post »

בצלם (שעבדתי בו פעם) הוא ארגון חשוב. פעולה של ארגוני זכויות אדם בתנאים לא פשוטים של סכסוך לאומי וממשלה שמצרה את צעדיהם איננה קלה ומתסכלת לעיתים קרובות. אלא שנסיבות אלה רק מחזקות את הצורך לפעול מתוך נאמנות לעקרונות היסוד של זכויות אדם. שכן לארגונים כגון אלה אין אלא את אמינותם ויושרתם כנכסים, וחבל שהם נוגסים בהן וכך גם במעמדם ובהערכה אליהם. וזה מה שקורה כשהם אינם מתנערים מהתנהגויות בעייתיות בקרבם, ובכך מוסיפים חטא על פשע. בפעם הקודמת, כשנחשף שתחקירן שלהם הוא מכחיש שואה, פעלו בבצלם כיאות: סלדו, בדקו ואחר-כך גם פיטרו (אף כי בשקט בשקט). תגובתם למה שחשפה תכנית ‘עובדה’ על עובד שלהם מצערת ומאכזבת. יתכן מאוד שמדובר בתחקיר מפוקפק ובעבודה עיתונאית לא רצינית. אבל מבצלם מצופה לא לתקוף את התכנית אלא להתייחס ברצינות למה שכן נחשף בה על נסר נוואג'עה, איש השטח שלהם בדרום הר חברון. ובעיני בצלם “זהו אפיק הפעולה הלגיטימי היחיד עבור פלסטינים בהתחשב בעובדה שהרשויות הישראליות נמנעות מלהגן על בעלי הקרקעות הפלסטיניים באזור מפני השתלטות של מתנחלים על אדמתם, ואף מסייעות באופן פעיל לניסיונות השתלטות כאלה. מובן שבצלם מתנגד מכל וכל לעינויים ולהוצאות להורג ללא משפט או לאחר הליך משפטי, בכל נסיבות שהן, בין אם הדבר נעשה במרתפי השב"כ או ברשות הפלסטינית.” בצלם מתנגד לעינויים, מובן, אך פעולה שעלולה להביא לעינוים של אנשים היא בעיניו אפיק פעולה לגיטימי בנסיבות. משהו רע מאוד עובר על בצלם בתקופה האחרונה.

המשך…

Read Full Post »

א. למה את כאן
יום לאחר הניתוח, בטיפול נמרץ, אומר לי המנתח שאני נמצאת שם “כי לא היה מקום בהתאוששות”. כן, לכן הרדימו והנשימו אותי מחדש עד הבוקר שלמחרת, ושהיתי אחר-כך בטיפול נמרץ יומיים וחצי… חמש דקות לאחר מתן ה”מידע” הזה אני שומעת אותו מסביר בביקור הרופאים שם, ליד מיטתי, שהיתה התדרדרות אחרי הניתוח ולכן הועברתי לטיפול נמרץ…

ב. למה את רוצה לדעת?
בפעם אחרת שאלתי את המנתח שביקר בטיפול נמרץ פרט מסוים לגבי מה שבוצע בניתוח. פרט שיש לו גם השלכות על בריאותי בעתיד.
הוא: “למה את רוצה לדעת?”
אני: ….
(לאחר רגע שבו שאני מתאוששת מהתדהמה): “כי זה הגוף שלי?”

המשך…

Read Full Post »

בג"צ 5553/09, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ראש הממשלה
(הניתוח נכתב עבור פרוייקט ‘פסיקה במבחן’ של המוקד להגנת הפרט)

תקציר

המאמר עוסק בעתירה אשר ביקשה סעד של מניעת שימוש בכבילה כאמצעי חקירה, מניעת כבילה בתנוחות מסוימות ופרסום הנחיות ברורות בנוגע לאמצעי ריסון שאינם גורמים לכאב או סבל. המדינה דחתה את הטענה כי איזוק מופעל כאמצעי חקירה וטענה כי מדובר באמצעי ביטחון שהפעלתו נעשית בסמכות וכדין. את הנהלים הקיימים סירבה לפרסם.

הביקורת במאמר מתרכזת במספר נקודות: (1) שתיקתו של בית המשפט לגבי טענת העותרים כי איזוק כנ"ל נעשה רק בחקירות שב"כ ולא בחקירות משטרה, עניין שדווקא המדינה השיבה לו בהרחבה בתשובתה, ואינו מחווה דעתו או קובע עמדה. (2) העובדה כי באיזוק זה הוכנסו כבר הקלות בעקבות פנייה מוקדמת של העותרת. בכך מכירה המדינה במשתמע בכך שהפרקטיקה מושא העתירה לא היתה תקינה, או למצער טעונת שיפור. (3) התנגדות המדינה לפרסום הנהלים הקיימים, "מעצם טיבם". ואולם, משטענה שלא מדובר באמצעי חקירה, עולה השאלה מדוע אין לפרסמם? מה ב"טיבם" מונע זאת? (4) בית המשפט אינו נחשף לנהלי השב"כ המסדירים איזוק, אך מניח אודותיהם הנחות ובעיקר אודות ההקפדה עליהם. לא ברור על מה מבוססת הנחה זאת, בעיקר על סמך ניסיון העבר, וראוי היה כי בית המשפט לא "יניח" אלא יקבע בצורה פסקנית שחובה על השב"כ לוודא כי לא יופעל איזוק מכאיב. (5) גם לו היה דבר זה נעשה, לא יכול היה בית המשפט לוודא שהוראותיו נשמרות. שכן לא רק שהוא לא מורה על פרסום אלא שהנהלים אינם גלויים לו עצמו.

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »