Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘חוק ואתיקה’ Category

תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם,
בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב
וְרַע, בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם

cartoon-doctor-5022797_1920

לא על הוויכוח בין מתחסנים ללא-מתחסנים אני מבקשת להתעכב ביחס לדבריה של פרופ' שרון עינב מ'שערי צדק', אלא על השאלה החשובה של חמלה ברפואה. לפני זמן מה כתבתי רשימה שכותרתה למה צריך חמלה בספרות. לא שיערתי שיש צורך ברשימה שכותרתה "למה צריך חמלה ברפואה". החיים מלאי הפתעות.

המשך…

Read Full Post »

כיתוב פרוידיאני הארץ

פרשת מעצרו ומותו בכלא של הקצין מאמ"ן היא פרשה מטלטלת, הופכת קרביים וטורדת מנוחה. אין בכוונתי להתייחס לכל היבטי הפרשה מן הטעם הפשוט שאנחנו לא יודעים עליה כמעט דבר, זולת מה שמפרסם הצבא – שלומר עליו שהוא צד "בעל עניין" בפרשה יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. וגם פיסות המידע המעטות ששוחררו לפרסום – באיחור רב, אחרי שננקטה מדיניות של הסתרה מלאה – נגועות בסתירות עמוקות. גם בין פריטי המידע שהצבא עצמו פירסם בנקודות זמן שונות וגם בין הודעות דובר צה"ל לדברי הרמטכ"ל, שאליהם אתייחס להלן. הכתבים והפרשנים הצבאיים בכל כלי התקשורת נתונים אף הם לחסדי המידע שמשחרר הצבא, בלי לדעת אם המידע נכון או שמא מדובר בדיסאינפורמציה מכוונת (אני מציעה להיגמל מעידן התמימות של ההנחה שדובר צה"ל אמין). ולמרבה הבושה אין לכתבים אלה היושרה המינימלית לתת את הגילוי הנאות הזה: שאין להם שום אפשרות לבצע תחקיר אמיתי ולהצליב מקורות כפי שדורשת עבודה עיתונאית רצינית, ולמעשה הם מדקלמים את הודעות הצבא ומדבררים אותו כאילו היו קבלני משנה של דובר צה"ל. או לא כאילו. טוב, הם תלויים בדובר צה"ל לעיסוקם, והצבא – כפי שאנחנו יודעים ולמדנו שוב בפרשה הכאובה הזאת – יכול להיות נקמן ואכזרי מאוד.

המשך…

Read Full Post »

זה סיפור על איש של אמת וחסד. איש שכולו השראה. ג'יימי רסקין, חבר בית הנבחרים הדמוקרטי ממרילנד, איבד את בנו ביום האחרון של 2020. טומי רסקין היה בן 25, מבריק, רגיש, נדיב, אהוב, פעיל למען זכויות אדם וזכויות בעלי חיים, טבעוני, צעיר בעל לב פתוח וחומל שהיה חדור תשוקה להיאבק בעוני ורעב, סטודנט שנה שנייה למשפטים בהרווארד שהיה מתרגל בקורס של מייקל סנדל 'צדק'.

המשך…

Read Full Post »

‘גינקולוגייט’ יש הקוראות לסערה בעקבות פרסום עדויות של נשים מ"מפגשים" עם גינקולוגים. הכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות מביאה עדויות מחרידות, המשאירות את הקוראת בלי מילים. מה שפורסם הוא רק קומץ מהעדויות הרבות שנאספו בלובי למלחמה באלימות מינית – עד היום למעלה מ-900, והן ממשיכות להצטבר. ניתן להוסיף עדות בטופס הזה.

תגובת איגוד גינקולוגיהאני רוצה להתעכב דווקא על התגובה של האיגוד למיילדות וגינקולוגיה לכתבה, ובעיקר על האמירה "אנו פועלים במישורים רבים כדי להוביל לחווית טיפול נאותה וראויה". חווית טיפול? השימוש במונח מקטין את התופעה לכלל עניין סובייקטיבי וצרכני. מה שמתואר בכתבה איננו "חווית טיפול" אלא פגיעות חמורות בכבוד האדם, ואף יותר מכך.
יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית שעברה על העדויות אחת אחת, סיכמה חלק מהנושאים שעולים מהן: צעקות של רופאים על מטופלות, ביצוע פעולות ללא הסכמה, התראה או הסבר (=תקיפה), שמנופוביה, ביוש, הערות על גופה של המטופלת, על הרגלי המין שלה, נזיפות על בחירה להשאיר שיער ערווה, לסבופוביה, "הומור" מיני, התנשאות (איך לא), התעלמות גורפת מכאב והאשמת המטופלת בשקרים והגזמות לגביו.

המשך…

Read Full Post »

הרשימה שלי קשישים ובעלי מחלות רקע התפרסמה כאן בתחילת אפריל. כתבתי אז שאני רוצה להאמין, מתוך עיקרון החסד, שהדיבור על הקבוצות האלה, המלווה את מגפת הקורונה, נובע ממנגנון הגנה פסיכולוגי: חרדה מהמחלה הגורמת לניסיון להרחיק אותה מאתנו כאילו היא פוגעת רק באחרים. שכן, כתבתי, "האפשרות האחרת להבין אותו היא ביטוי בלתי נסבל של אדישות למותם. כחלק מדרוויניזם חברתי ופינוי המקום לצעירים ולכשירים". ועדיין, גם בהנחה האופטימית, הצבעתי באותה רשימה על הסכנות הצפויות ברקע הדיבור הזה. סטיגמה, חוסר אכפתיות לפגיעותם ולכך שיישארו סגורים, תיוג ובדידות. ועל החמלה שחסרה בשיח.

אך האמונה שרציתי לדבוק בה אז מתבדית לנגד עינינו. והסכנה שמפניה התרעתי – הסכנה בקביעה שחייהם של אחרים הם חסרי ערך – הולכת ומתממשת. יותר ויותר אנו חוזים באדישות קטלנית ממש לחייהם של אחרים ואף לאפשרות מותם. עוד ועוד אנשים אינם מוכנים ולו לוויתור הקטן ביותר על נוחיות היום-יום שלהם, כדי להגן לא רק על עצמם אלא על אחרים. "לא נוח להם" לעטות מסכה כנדרש או לשמור מרחק. הרבה פחות נוח, האמינו לי, להיות מונשמים. והבעיה היא שהתנהגותם עלולה לגרום זאת לא (רק) לעצמם אלא גם לאחרים, המקפידים מאד על ההנחיות.

המשך…

Read Full Post »

התחקיר של הילו גלזר במוסף הארץ על מחלקת אא"ג וניתוחי ראש וצוואר בבית החולים רמב"ם היה קשה לקריאה. הדברים מזעזעים. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי כשהתחלתי לקרוא היתה: אוי לא, לא המחלקה הזאת ששמעתי על העומד בראשה, פרופ' זיו גיל, דברים כל כך טובים. על המחויבות שלו לרפואה הציבורית והיחס האישי לחולים. ובכן, נראה שכתבות תדמית (למשל כאן וכאן), המאפשרות לרופאים בכירים לשווק את מרכולתם (באופן אירוני תוך ביקורת על “תרבות הכוכבים”…) לחוד, והמציאות המתגלה בתחקיר אמיתי לחוד. אקדים ואומר שאני בטוחה שפרופ' גיל, כמו רופאים רבים, עשה גם נפלאות למען חוליו. אבל הדברים הנחשפים בכתבה הם כה חמורים עד שברור שלא ניתן לעבור עליהם לסדר היום. אם אחרי פרשת גיורא איילנד אחד הלקחים היה שברפואה הפרטית עושים ניתוחים מיותרים שכן המניע הוא רווח, הרי מתברר כעת שגם בבית חולים ציבורי מה שמניע את התנהלותם של חלק מהרופאים הוא חמדנות גרידא; בין אם ישירות לכיסם האישי (גילינו שגם "פול טיימרים", שפרופ' גיל התגאה בכך שהוא כזה, מתוגמלים לא רק במשכורת עתק של חוזה אישי אלא משלשלים לכיסם הפרטי תוספות מניתוחים שהם מבצעים אחה"צ במסגרת השר"ן), ובין אם בעקיפין לפרסום שמם, המחלקה ובית החולים ובעיקר האדרת האגו. מעניין, אגב, שבאותה כתבה שפורסמה אף היא בקבוצת הארץ, בדה-מרקר, התחייב פרופ' גיל שלא יכהן כראש המחלקה יותר מ-8 שנים, מועד שמגיע השנה.

המשך…

Read Full Post »

בנים ובנות יחידים להוריהם (גם לאחד ההורים) לא יכולים לשרת בתפקיד קרבי, אלא אם יחתמו ההורים על הסכמתם. את הנוהל הצה”לי הזה יש לשנות. אין להעמיד הורים לבן יחיד בפני הברירה האכזרית אם לחתום לו לקרבי. הצבא פשוט צריך לאסור את האפשרות הזאת.

אין באיסור זה כדי לרמז, חלילה, שמותו של מי שאינו בן יחיד כואב פחות! אך האפשרות השנייה – לבטל את האיסור כליל –  לא נראית לי נכונה. האיסור הקיים יוצר איזון נכון.

איסור כזה אכן מתערב באוטונומיה ובבחירה של הבן או הבת לממש את רצונם (לשרת בקרבי). אבל התערבות כזאת קיימת בכל מקרה, כי גם כיום הצבא לא משאיר את זה לרצונו  של הבגיר, אלא דורש חתימה של ההורים. לטעמי זה מטיל עליהם עול בלתי נסבל. אם הצבא מתערב ממילא ברצונו של המלש"ב, שיוריד מההורים את הנטל האכזרי הזה.

soldier free imageניתן לטעון שבנים אינם אחראים לכך שהם בנים יחידים ולא ראוי להטיל עליהם את ה”תשלום” על כך. התשובה לטיעון זה היא שילדים משלמים בדרכים רבות ושונות על בחירות של הוריהם. (גם בהנחה שזאת בחירה להביא ילד אחד לעולם, ולא כך תמיד). מקרה זה אינו יוצא דופן בכך.

לזכרו של עמית בן יגאל.

“ומכל ההרים שבארץ ההיא תעלה צעקה גדולה”

 

 

Read Full Post »

את הדיבור על "רק קשישים או בעלי מחלות רקע" המלווה את מגפת הקורונה, אני מבינה בעיקר על רקע החשש של כולם מהמחלה והניסיון הפסיכולוגי להיפטר מהחרדה על-ידי הרחקתה מאתנו: כאילו הקורונה פוגעת רק במישהו אחר והדוברים כביכול חסינים. בבחינת "בי זה לא יפגע". כי האפשרות האחרת להבין אותו היא ביטוי בלתי נסבל של אדישות למותם. כחלק מדרוויניזם חברתי ופינוי המקום לצעירים ולכשירים. אבל גם כשמאמצים את הפרשנות שהעומד ברקע הדיבור הזה הם חשש וחרדה אנושיים, יש להיות ערים לסכנות שעלולות לצמוח ממנו. צריך להיזהר כאן לא לשים סטיגמה על קשישים ובעלי מחלות רקע. גם את הרעיון שנשמע כאחת מ"אסטרטגיות היציאה" מהסגר והגבלותיו – להשאיר רק את האוכלוסיות בסיכון בסגר ולפתוח לשאר האוכלוסיות, כדי לאפשר חזרה הדרגתית לחיים תקינים של המשק – יש לבחון בזהירות. כי גם רצון להגן על אוכלוסייה בסיכון עלול להתפתח לחוסר אכפתיות כלפי הישארותם סגורים בבדידותם בעוד כל השאר שבים לחיים נורמליים. ומכאן הדרך יכולה להיות קצרה לצעד הזה כסוג של ענישה.

המשך…

Read Full Post »

אפשר להעריך את נסיונו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, למנוע מערכת בחירות שלישית השנה. אבל יש לומר כי הצעתו לצדדים להיכנס לממשלה "פריטטית" תוך תיקון חוק יסוד: הממשלה, כך שיאפשר נבצרות בלתי-מוגבלת של ראש ממשלה – היא לא פחות ממדהימה מנקודת המבט של שלטון החוק, וגורמת לו נזק כבד.
משמעותה היא חקיקה פרסונלית: מטעמים של קוניונקטורה פוליטית וכדי לפתור בעיה אישית של מועמד המסובך עד צוואר בכתבי אישום בכפוף לשימוע (שהחל השבוע). שהרי לו היה זז הצידה היתה יכולה לקום בן רגע ממשלה. ונשיא המדינה, הוא ולא אחר, הציע לתקן חוק יסוד לצורך כך.

המשך…

Read Full Post »

הסכמה מדעת (informed consent) לטיפול רפואי, המעוגנת בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, אמורה להיות כשמה – מדעת. מתוך ידיעה. מיודעת. informed…אם לא נותנים לחולים אינפורמציה אודות הפרוצדורה שמתכוונים לבצע, הסיכונים שיש בה והחלופות לה – היא איננה כזאת. להחתים על טופס בלי להסביר זה לצאת ידי חובה (וגם לא מתיישב עם זה שבאותו טופס כתוב “לאחר שהסברתי לחולה”…), זאת לא הסכמה מדעת.
אבל רגע, אני שואלת את עצמי תמיד כשמגישים לי את הטופס לחתימה (טופס המלא בתניות על פרוצדורות נוספות אפשריות): אם אסרב להסכים לחלקים מסוימים המנויים בטופס ההסכמה – מה תהיה התוצאה? לא יבצעו את הפרוצדורה. אז איזו ברירה יש לי בעצם? ואיזו מין "הסכמה" זאת?

informed consentכן כדאי לדעת שלפעמים אפשר להסכים חלקית ולמחוק את אותם משפטים שאינכם מסכימים להם. כך, למשל, כשמתאשפזים מתבקשים לחתום על הסכמה כללית לטיפול בבית החולים. מעבר לכך שחלק מההסכמות הן אופציונליות (למשל, האם לתת מידע למתקשרים מבחוץ אודות עצם אשפוזך בבית החולים הנ"ל) וניתנת אפשרות מובנית להסכים להן או לא, אישית מחקתי שם חלק מהמשפטים (בעיקר אלה המדברים על ויתור גורף על סודיות רפואית, גם לעתיד).

אבל מותה הרשמי של ההסכמה מדעת, כך נראה, הוכרז סופית בתכנית "המקור" עם גיורא איילנד. שבה הוא חשף כיצד רופאים פשוט לא מיידעים את חוליהם. לא אודות הסיכונים שבפרוצדורות שהם רוצים לבצע בהם ולא בחלופות להן. יש להגיע לרופא אחרי שלמדתם היטב את מצבכם הרפואי, הזהיר איילנד. כן, מי שמסוגלים לכך. ומי שלא? האם לחולים עם פחות אוריינות רפואית הרופאים לא חבים את חובת היידוע והטיפול הנאות?
אחרי שצפינו בתכנית המצמררת הזאת שוב אי אפשר לדבר על “הסכמה מדעת”. לא הסכמה ולא מדעת.

Read Full Post »

Older Posts »