אחרי כמה שנים טובות של חיפוש מזור, גם במערכת הרפואית הקונבנציונלית וגם ברפואה אלטרנטיבית, צברתי כמות כוויות ראויה לציון ממטפלים שלא ראויים לשמם. על בעיות המטפלים ברפואה הקונבנציונלית כתבתי לא מעט, ועוד אכתוב. הפעם אני מקדישה רשימה לבעיות קשות של מטפלים אלטרנטיביים שנתקלתי בהם. רשימה חלקית ולא ממצה… יש לציין כי לא מדובר בשרלטנים (אף שיש גם מאלה לא מעט), אלא במטפלים שייתכן כי יודעים את מלאכתם (לא תמיד יכולתי לבחון זאת, שכן נסתי כל עוד רוחי בי בגלל ההתנהגויות שיתוארו). אלא שכדי להיות מטפל או מטפלת טובים אין די לשלוט בגוף ידע מקצועי כלשהו. לרוב המטפלים שנתקלתי בהם לא היה מושג באתיקה מקצועית הנדרשת מהם, ופעמים רבות גם לא בתקשורת אנושית ומכבדת עם פציינטים (ובני אדם בכלל). האמפתיה לא תמיד נכחה, שלא לדבר על חמלה. את הכוויות האישיות שלי (הכול קרה!) המרתי כאן לרשימת כללים וטיפים איך לא לנהוג במטופלים. כמובן שהרשימה יפה גם למטפלים קונבנציונליים. אך שבעתיים למצב שבו אדם מגיע לטיפול פרטי אצל מי שאמור להיות בעל גישה “הוליסטית” ואחרת (אלטרנטיבית). הרשימה יכולה לסייע כמובן גם למטופלים: כשאתם נתקלים בהתנהגות כזאת, ובעיקר אם היא נמשכת אחרי הערה מצדכם – אל תמשיכו ב”טיפול”! טוב לא ייצא ממנו. מגיע לכם יותר.
Archive for the ‘חוק ואתיקה’ Category
איך לא לנהוג במטופלים
Posted in חוק ואתיקה, tagged אתיקה רפואית, טיפול, רפואה, רפואה אלטרנטיבית on 5 בנובמבר 2017|
למה צריך בכלל מתווך?
Posted in חוק ואתיקה, שונות, tagged אביחי מנדלבליט, כולם היו בני, מיקי גנור, משרד הביטחון, צוללות, רכש on 21 ביולי 2017| 3 Comments »
שערוריית הצוללות, שמאיימת להטביע בקרוב את כל מי שהיה מעורב בה, נכנסה היום לשלב חדש וקריטי. עם חתימתו של מיקי גנור על הסכם עד מדינה, יש סיכוי גדול שנחזה כאן בפרשיית השחיתות הגדולה ביותר ever. שצריכה לחולל כאן לא פחות מרעידת אדמה. זאת הפרשה שרק לפני חודשים ספורים הצהיר היועמ”ש ש”אין בה חשדות לעבירות פליליות”…
אני נזכרת בימים אלה במחזה ‘כולם היו בני’ של ארתור מילר. אמנם כאן, להבדיל, רכשו ציוד מתקדם מאוד, אבל עוגת התקציב מוגבלת כידוע. כשרוכשים כמות לא נחוצה של צוללות מתקדמות, לא נשאר תקציב למגן נגמ”שים שנכנסים לעזה. זה המחיר שאנו משלמים לא רק במינהל תקין אלא בדם, על תאוות הבצע של כמה מקורבים שהכניסו לכיסיהם עמלות אסטרונומיות במחיר הביטחון שלנו. הכול לכאורה כמובן.
לי יש רק שאלת תם מקדימה: למה בכלל צריך מתווך בעסקאות כגון אלה?? מדוע משרד הביטחון לא עובד ישירות מול הספקים שלו בעסקאות רכש? מדוע הוא מאפשר לכל מיני מתווכים מפוקפקים לגזור קופון שמן על עסקאות שנעשות לכאורה למען ביטחוננו?
גוש סער-אבן
Posted in חוק ואתיקה, מדיה, tagged אתיקה עיתונאית, גאולה אבן, גדעון סער, פוליטיקה on 13 ביולי 2017| 1 Comment »
ממש בתחילת הקשר בין הפוליטיקאי גדעון סער לבין העיתונאית גאולה אבן, התייחסתי לבעייתיות האתית בכך שאבן ממשיכה לעסוק בתחום הפוליטי בנסיבות אלה. כאשר כל מלה שהיא אומרת או בוחרת שלא לומר, יכולה להיות מושפעת מהאינטרסים של בן זוגה, או לפחות ליצור מראית עין כזאת. ומראית העין אף היא חשובה בעניינים אתיים של ניגוד עניינים. למעשה, לא סתם התייחסתי אלא הקדשתי לנושא ב-2012-2013 לא פחות משלושה פוסטים (מיד הקישורים).
יהדות כאתיקה של אחריות
Posted in חוק ואתיקה, ספרים, tagged ביקורות ספרים, יהדות, יונתן זקס, לרפא עולם שבור, מוסר, תיקון on 20 באוקטובר 2016| 3 Comments »
לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות, מאת יונתן זקס. מבוא מאת בנימין לאו. מאנגלית: צור ארליך. מגיד 2010, 389 עמ'.
פרופ' יונתן זקס, שהיה הרב הראשי של בריטניה, הוא הוגה דעות בעל שיעור קומה, המפגין ידע נרחב ומעמיק בתחומים שונים. לא פחות מכך, הוא מציג גישה מלאת מצפון וחמלה לבני אדם, לחיים וליהדות כפי שהוא רואה ומפרש אותה. יהדות המגלמת קריאה לאחריות אישית וחברתית, תיקון עולם בשיתוף עם בוראו; שעל פי זקס, מזמין אותנו להיות "שותפים במעשה בראשית". הטענה הרדיקלית של הפרשנות שהוא מאמץ היא כי "הבריאה היא הסימפוניה הבלתי-גמורה של אלוהים, והוא הטיל עלינו להשלימה". מכאן שגם הפרדוקסים הידועים של אל כל יכול ושכולו טוב אינם אלא פרדוקסים לכאורה. זה לא שאלוהים לא יכול, זה שהוא רוצה אותנו כשותפים. הוא מטיל עלינו משימה. להכיר במשימה הזאת ובייחודיות שבה היא מתגלמת בחיינו – למצוא את אותו "דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות" – זהו הייעוד שלנו. מה שאנו נקראים לגלות ולהגשים. לא קל, ולעיתים אי אפשר לעשות זאת לבד ("אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא מצטט בהקשר זה). אך זה הדבר שייתן לחיינו משמעות ותשוקה. כל אחת מאיתנו נמצאת פה לשם מטרה, שרק היא יכולה להגשים.
כמה חסר אצלנו אינטלקטואל דתי כזקס. וכמה נחוץ הוא ספרו לשיח הציבורי כאן. כמים קרים על נפש עייפה.
אהימסה שמאהימסה
Posted in חוק ואתיקה, tagged אהימסה, אי פגיעה, יאמות, יוגה, יוגה סוטרה, מרחב בטוח, ראשית כל אל תזיק on 25 במאי 2016| 1 Comment »
כשמתגלה פער בין ערכים מוצהרים למציאות, זה תמיד מתסכל. בשל היומרות המתבררות כחסרות כיסוי. וציפיות מוצדקות, שנוצרו על בסיס אותן יומרות מוצהרות, מתנפצות על קרקע המציאות. כשמדובר בערכים משמעותיים במיוחד, כמו אנושיות, הכלה וחמלה, שמתברר שמי שרוממותם בגרונו לא נוהג על פיהם – האכזבה עמוקה במיוחד. כשכל זה קורה בהקשר שאמור להיות הקשר של ריפוי – הפגיעה עלולה להיות אנושה. ולהצריך טיפול נוסף ולא פשוט, שיהיה עליו לשקם את האמון שאבד עוד לפני שיתן מענה לצרכים הריפויים.
“שעה שגוף מוטל בלי קבר”: אלו שנועדו להתנגד
Posted in זכויות אדם, חוק ואתיקה, tagged אנטיגונה, בל"ד, דמוקרטיה, הדחת חברי כנסת, החזרת גופות לקבורה, חוק ההשעיה, חוק טבעי, לא ייעשה, עריצות הרוב on 10 בפברואר 2016| 4 Comments »
קראון: את, אל תפטפטי, הגידי בקיצור,
האם ידעת שצו אסר את הדבר?
אנטיגונה: ידעתי, בוודאי, אין איש שלא ידע.
קראון: אף-על-פי-כן העזת לפעול לַמְרוֹת החוק?
אנטיגונה: הרי לא זאוס הוא אשר הכריז על כך,
גם לא קבע לבני אדם חוקים כאלה
הצדק השוכן עם האלים בקרקע.
גם לא חשבתי שלציוויים שלך
יש תוקף שמרשה לבן-תמותה לרמוס
חוקי אלים בלתי-כתובים ומוצקים;
אין הם חיים היום, אתמול, אלא תמיד,
ואיש אינו יודע אימתי נוצרו.
פגיעה בהם לא אתרץ לפני אלים
בכך שבן-אדם הטיל עלי אימה.
ידעתי שאמות. איך יתכן שלא?
גם אלמלא הצו שלך. ואם אמות
קודם זמני, אראה בכך רק רווח:
כי מי שחי כמוני תחת המכות
איך לא ישמח במוות כמוצא שלל?
לכן מיתה צפויה אינה אסון גדול,
יותר נורא היה לו לא נקפתי אצבע
שעה שגוף של אח מרחם אם זהה
מוטל בלי קבר. כל השאר אינו מכאיב.
המעשה העיתונאי הבזוי והנקלה ביותר
Posted in חוק ואתיקה, מדיה, tagged אתיקה עיתונאית, אתיקה רפואית, חולים, חיים הר זהב, עיתונאים, צביעות, צו איסור פרסום, רופאים on 4 בינואר 2016| 5 Comments »
במסגרת הזעם של עיתונאים על התקפה מטעם ערוץ 20 על ערוץ 2, כך אני לומדת, התבטא חיים הר-זהב, עיתונאי, בהאי לישנא:
מכל המעשים הבזויים והנקלים שעיתונאים יכולים לעשות (או אנשים המתיימרים להיות עיתונאים, כמו עובדי הדבר הזה שמתקרא 'ערוץ מורשת'), הסתה כנגד קולגות היא הדבר המנוול ביותר.
המנוול ביותר. לא רמיסת כבודו ושמו הטוב של כל אדם, אף שאינו עיתונאי (אולי אפשר אפילו להמליץ להר זהב לקרוא, נניח, את ‘הכבוד האבוד של קתרינה בלום’? או שזה מיושן?); לא עיוות דבריו של מרואיין עד לבלי הכר (זאת לא התנוולות, זאת נורמה עיתונאית..); לא הסתערות על אנשים שאיבדו את יקירם טרם יודעו על כך כשדרך ההתנפלות העיתונאית הם לומדים על אובדנם; לא הטרדת אנשים באבלם כדי למצוץ עוד זווית צהובה לידיעה; לא הונאה כדי לקבל מידע; לא הסגרת מקור; לא פרסומים מיזוגניים; לא הטרדות מיניות במערכת (על זה הקולגות שותקים או מנפקים טורים אפולוגטיים, הם כנראה יודעים למה); ואם אנחנו במחלקה של ההסתה, ללא ספק מעשה חמור, לא הסתה כנגד כל קבוצה אחרת של בני אדם זוכה לתואר. צאו ולמדו: המעשה הבזוי, הנקלה והמנוול ביותר שיכולים עיתונאים לעשות הוא הסתה כנגד קולגות.
מעשה בחותמת. ובמרשם.
Posted in חוק ואתיקה, שונות, tagged בית חולים, בית מרקחת, חולים, מיון, רופאים, רשלנות רפואית on 27 באוקטובר 2015| 1 Comment »
או שמא מעשה ברופאה רשלנית.
במוצאי שבת נאלצתי להגיע לחדר מיון עם בעיה לא קשה אבל דחופה. הרופאה בדקה, נתנה מרשם לשלוש תרופות ואמרה “אין לי כאן חותמת, אני רושמת את מס’ הטלפון ואם יש בעיה שיתקשרו מבית המרקחת”. בנוסף היא מנחה אותי לגשת עוד יומיים שלושה לרופא מומחה בקופ”ח לביקורת.
המרצה נכשל במבחן
Posted in חוק ואתיקה, tagged אורי הרשטיין, אקס קתדרה, האוניברסיטה העברית, מירי רגב, נזיקין, פקולטה למשפטים on 30 בספטמבר 2015| 1 Comment »
בבחינות במשפטים הנוקטות בשאלות פתוחות הדורשות ניתוח משפטי, נהוג לעיתים לתאר סיטואציות שיש בהן דמיון למצב המשפטי או הגיאו-פוליטי בארץ ובעולם. בין זה לבין הבחינה בנזיקין (ולא “נזקים”, כמו שכתבו בעיתון לאנשים חושבים), שהעביר ד”ר אורי הרשטיין לתלמידיו באוניברסיטה העברית – אין ולא כלום. גם אם תגובתה של מירי רגב מוגזמת, וכמו תמיד סוחטת עד תומה כל דיווידנד פוליטי שתוכל להפיק ממנה, הרי בבסיס היא צודקת: נוסח הבחינה הוא סר טעם עד שערורייתי.
הרקמה מסביב לצלקת (ב)
Posted in חוק ואתיקה, tagged The Empathy Exams, אמפתיה, אתיקה רפואית, חולים, חינוך רפואי, לסלי ג'יימיסון, רופאים on 27 באוגוסט 2015|
אין רופאים אחרים? כולם כאלה? שואלים אותי אחרי הרשימה האחרונה, כמו אחרי רשימות אחרות בנושא. ובכן, כמובן שלא (כולם כאלה). כמובן שיש רופאים אחרים, גם באותו בית-חולים עצמו. וכמו שכבר כתבתי, במחלקה אחרת מטפלים באנושיות, בכבוד ובחמלה.
אבל יש הרבה רופאים כאלה. יש הרבה יותר מדי רופאים כאלה. והעובדה שאנו מוצאים לנכון להעלות על נס את הרופאים החריגים, שהתנהגו אלינו באופן אנושי ומכבד, מצביעה בדיוק על העובדה שהם חריגים. מיעוט. כי מדוע, בעצם, שנשתאה ונצא מגדרנו כשאנו פוגשים ברופא אנושי, שקשוב לנו וגם שומע מה שאנחנו אומרים ומתחשב בכך, שזוכר שאנחנו בני אדם, שאמפתי לסבלנו, שנוהג ברגישות ושומר על פרטיותנו וכבודנו? מדוע זה צריך להיות היוצא מן הכלל ולא, בעצם, מה שמצופה מרופא? וכיצד זה שכשמשלמים לאותם רופאים מאות ואלפי שקלים דרך השב"ן או הביטוח הפרטי – הם פתאום (לפחות ברובם) נהפכים לכאלה, לפחות בחלק מהמדדים? למה, בקיצור, כשרופא מתייחס אלי כאל בנאדם זהו חריג הראוי לציון?
ד"ר נעמה כרמי
וְזֹאת הַתְּרוּמָה
-
רשימות אחרונות
סימניה
קרוא
וכתוב
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
וכתוב
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
אות מיס פיגי
הטוויטר שלי
הציוצים שלימפתח
ארכיון
יש לי יום יום תג
יזכור
©
