Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מאמרים עיתונאיים’ Category

מה שמפליא במיוחד בעמדתו של אלון בן-דוד ביחס לפרסומים ב"הארץ" על חקירת ההדלפות מלשכת אשכנזי היא הביקורת שהוא מותח על עיתון בשל… פרסום מידע.

אלון בן-דוד נדהם מכך שעיתון "הארץ" מצא לנכון לפרסם כי מתנהלת חקירה בחשד להדלפות של מידע ביטחוני רגיש מלשכת הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. הוא מפרש את הפרסום כהתקוממות כנגד מסירת מידע מסווג לעיתונאים ולדידו מדובר בערעור האפשרות לקיים עיתונות חופשית, לא פחות.

להמשך התגובה שלי בעין השביעית

Read Full Post »

הוויכוחים על עסקת שליט יימשכו זמן רב לאחר שגלעד יחזור לביתו, לשמחת כולנו. השמחה משותפת, המחלוקת היא בעניין המחיר. ממש כמו בשנות שביו. אנשי ה"כל מחיר", שחשבו שיש לשלם כל מחיר תמורת החזרתו, יודעים היום לומר בביטחון שניתן היה לשחרר את גלעד שנים קודם לו רק היתה נכונות לשלם את אותו מחיר עצמו. עיתוי הבשלתה של הנכונות הזאת, הם רומזים או אומרים בגלוי, אינו יותר ממהלך ציני של ראש הממשלה שביקש לעצמו חבל הצלה מהמחאה החברתית ושיפור עמדות בסקרים. חשדנות כלפי פוליטיקאים לעולם אינה מיותרת, אך מכיוון שטבען של עסקאות כאלה שהן נרקמות מאחורי הקלעים, מדובר בספקולציות שאי אפשר לבסס.

המשך…

Read Full Post »

ב-4.8 התפרסם בהארץ מאמר של ישראל הראל, "בני אינו פורע חוק". אני מתכבדת לפרסם כאן כמאמר אורח את מאמרו של פרופ' דוד קרצמר, שנשלח להארץ כתגובה לאותו מאמר אך לא פורסם.

(לפני ימים אחדים פורסם בהארץ מאמרה של קרני אלדד "הולכת שולל במגרון", העוסק בעתירה אחרת. לתגובה מומלץ לקרוא את המאמר הזה בעין השביעית).

דוד קרצמר הוא פרופסור (אמריטוס) למשפט חוקתי ומשפט בינלאומי באוניברסיטה העברית.

* * *

במאמרו מיום ארבעה באוגוסט מגיב ישראל הראל בזעם לפסק-דינו של בית המשפט העליון שחייב את המדינה לפנות את היישוב מגרון, ובמיוחד להערת נשיאת בית הדין בייניש כי מתיישבי מגרון (שבנו של הראל נמנה עימם) הם פורעי חוק. את כאבו הפרטי של אב על כך שמכנים את בנו "פורע חוק" אפשר להבין; אבל כעיתונאי מנוסה, מותר לצפות מהראל לגישה אובייקטיבית יותר בקריאת פסק הדין שעליו הוא שופך רותחין.

המשך…

Read Full Post »

פורסם במעריב,24.6.07

יום הפליט הבינלאומי, שצוין ב-20 ביוני, עומד השנה בסימן זרם גובר והולך של פליטים מסודן בפרט ומאפריקה בכלל, המגיעים לישראל דרך גבולה היבשתי עם מצרים. פליטי חבל דרפור שבסודאן נמלטו למצרים מרצח-העם המתחולל שם מאז 2003, שבו טובחות מליציות ערביות-מוסלמיות, בחסות ממשלת חרטום, בבני השבטים האפריקניים, מוסלמים אף הם. פליטים אחרים נמלטים משרידי מלחמת האזרחים שהתחוללה במשך שנים בדרום-סודן, שם גם דתם של הצדדים לסכסוך שונה.

ממצרים מבקשים הפליטים להגיע לישראל מסיבות שונות. חלקם מוסיפים להירדף גם שם, על רקע גזעי או דתי; חלקם מנוצלים עד בוש; חלקם גורשו חזרה לסודן. עד לא מזמן, הועברו הפליטים אל הכלא, שם ישבו גם שנה ויותר. תופעה מגונה זאת של כליאת פליטים התמעטה מאד לאחרונה. לא בלי קשר, הולך וגובר זרם הפליטים הנכנסים.

שורשי אמנת הפליטים, שישראל היתה פעילה מאוד בניסוחה, טמונים באדמה רוויית הדם של אירופה והשערים שהוגפו בפני יהודיה בזמן השואה

ישראל היתה מעדיפה לגרשם. למעשה, הם ישבו בכלא תחת חרבו של צו גירוש. אלא שהמשפט הבינלאומי אוסר על מדינות לגרש פליטים, או אפילו להחזירם כשרק הגיעו לגבולה, למדינה שבה נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם, או למדינה שלישית, שעלולה להחזירם לאותה מדינה. עיקרון זה של ה-non-refoulement ("אין להחזיר") הוא עיקרון הליבה של  אמנת הפליטים מ-1951, שישראל לא רק חתומה עליה אלא היתה פעילה מאד בניסוחה. שורשי האמנה טמונים באדמתה רוויית הדם של אירופה והשערים שהוגפו בפני יהודיה בזמן השואה. עיקרון ה"אין להחזיר", באופן מיוחד, הוא לקח ישיר ממה שאֵרע באותה תקופה בגבול בין גרמניה לשוויץ, כאשר פליטים שהגיעו לגבולה של האחרונה הוחזרו לגרמניה הנאצית, לגורלם שנחרץ. עיקרון זה הוכר גם בפסיקה הישראלית, בפרשת אל-טאיי, שבה נקבע גם כי אין להחזיק במעצר בלתי מוגבל פליטים שאי אפשר לגרשם מסיבה זו.

מה על ישראל לעשות, אפוא? פליטות, מעצם הגדרתה, היא מעמד זמני. הפתרון לבעיה  נמצא באחת משלוש דרכים: או שהסכסוך בארץ מוצאם מסתיים והפליטים יכולים לשוב אליה ללא סכנה; או שהם מקבלים מעמד בארץ שאליה נמלטו; או שמדינה שלישית מקבלת אותם. ישראל מבכרת את הפתרון האחרון, אך מדינות שאליהן פנתה, הציגו כתנאי שאף היא תקלוט חלק מן הפליטים. מותר לישראל לבחון בקפדנות האם בכל המקרים מדובר אכן בפליטים. הגדרת "פליט" באמנה מצומצמת מאד, צרה בהרבה מהשימוש היומיומי וההומני במונח. בכל מקרה, סוגיות של הגירה דורשות שיתוף פעולה בינלאומי וחלוקת נטל בין מדינות.

מה שאסור להמשיך לראות הם פליטים הנזנחים ברחוב בשל ריב סמכויות בין הצבא למשטרה. יש צורך ברשות שתרכז את הטיפול בהם, בתיאום עם הנציגות הישראלית של סוכנות האו"ם לפליטים, האמונה על כך. על אף האיסור להחזיר, האמנה איננה מחייבת מדינות להעניק מעמד של פליט, וזה נשאר בשיקול-דעתן. מה שנותרת היא החובה המשפטית לא לגרש, והחובה המוסרית לקבל, ולו זמנית, את מי שנרדף על נפשו. וגם חובתה המיוחדת של ישראל, שקמה כפרוייקט של פליטות. לא רק גֵרים (במובן זרים) היינו בארץ מצרים. גם פליטים היינו, בכל מקום. כבר שכחנו?

כל המאמרים

Read Full Post »

פורסם בהארץ, 20.2.06.

שלא כמו המלצות הביניים של הוועדה המייעצת לבחינת מדיניות ההגירה לישראל לגבי מהגרי עבודה ופליטים, הראויות לברכה, המלצותיה בנוגע להגירת נישואין הן בעייתיות. הוועדה ממליצה על מדיניות מחמירה במיוחד כלפי כניסת בני זוג ממדינות אויב ו"מדינות בסיכון", תוך שהיא קובעת חזקת מסוכנות של מהגרים אלו. כניסה מאזורי לחימה נאסרת לחלוטין. עיקרי הדברים שלהלן נשלחו לוועדה, לאחר שנשלח אלי דו"ח הביניים כאחת העדות שהוזמנו לדבר בפניה על מדיניות ההגירה של ישראל.

הדו"ח קובע כי היקף הבקשות של פלסטינים תושבי השטחים לאישור כניסה לישראל לצורך נישואין/איחוד משפחות – איננו ידוע. הוועדה הוקמה על-פי החלטת שר הפנים והשתמשה בשירותיה של רכזת מחקר. מדוע אי-אפשר היה לקבל מן הגורמים הממונים במשרד הפנים את הנתונים? האם לא מצאו לנכון להעבירם אליה? או שמא הם פשוט אינם בנמצא? ואם כך – כיצד זה נופפו בנתונים מבהילים טרם חקיקת התיקון לחוק? מדיניות הגירה היא אמנם עניין של עיקרון, אך הוועדה הוקמה גם על רקע נסיבות מסוימות, כפי שהיא עצמה מציינת, והנתונים העובדתיים חשובים.

הוועדה איננה עושה את ההבחנה המשמעותית בין התאזרחות לבין מעמד כלשהו בארץ. על מדינות אין חובה לאזרח זרים, גם לא בני-זוג של אזרחים (אם כי מוטלת עליהן חובה להקל על התאזרחותם). אך קשה לראות כיצד אפשר ליישב מניעת ישיבה בארץ מבני זוג זרים עם הזכות לחיי משפחה של בני זוגם האזרחים.
אכן, אין חובה על מדינה לאפשר את הזכות לחיי משפחה דווקא בשטחה. אך אם בפועל חלק מאזרחיה יידרשו לעזבה כדי לממש את הזכות – באיזה מובן ניתן לטעון כי היא עומדת בחובתה להגן עליה? זאת במיוחד לאור העובדה שלא תתבצע בחינה פרטנית בשאלת מסוכנותם של בני הזוג לאזרחי המדינה. הוועדה מאמצת חזקה הפוכה: נטל הראיה מוטל על המבקשים להיכנס ולהתאזרח, ולא על המדינה להוכיח את מסוכנותם, כמקובל כשמבקשים להגביל את זכויות הפרט. לזרים אין אמנם זכות מוקנית להיכנס או להתאזרח, אך לאזרחים הזכות לחיי משפחה.

בנוסף, מועמדות בפני הפונים דרישות כלכליות שאינן לגיטימיות בהקשר של הגירת נישואין. האם לאזרחים עניים אין זכות לחיי  משפחה? ההמלצה צורמת במיוחד לאור העובדה כי חוק ההגירה העיקרי של ישראל – חוק השבות – איננו עורך שום הבחנה בין זכאיו על-בסיס כלכלי.

אין כמעט התייחסות בדו"ח לנסיבות המיוחדות שבהן רוב רובם של האזרחים המבקשים להינשא לתושבי מדינות אויב הם ערבים אזרחי ישראל. בינם לבין הקהילות הפוליטיות השכנות ישנם קשרי מוצא ומשפחה. הערמת קשיים כה רבים על כניסת בני-זוגם מהווה פגיעה קשה דווקא בבני קבוצת מיעוט (יליד, לא מהגר), הזכאים לא רק לזכויות שוות, אלא גם לתשומת לב מיוחדת שלא יקופחו.

הוועדה קובעת כי שטחי הרשות הפלסטינית הם בבחינת שטחי אויב. הגדרה שבעייתיות משפטית רבה בצדה. יש להניח כי הכוונה לשטחי A, שאליהם אסורה גם תנועה בכיוון ההפוך, של ישראלים. אחרת לפנינו בעיה: לא ניתן לאסור על כניסת פלסטינים לישראל בעוד שהמדינה עצמה מיישבת את אזרחיה באותו שטח שהיא קובעת שהוא שטח אויב… אך זה רק מחריף את הבעייתיות. שהרי מדובר באזרחים שמדינתם אוסרת על כניסת בני זוגם לתחומיה, ובו-בזמן אוסרת עליהם עצמם להיכנס לאזור מגוריהם של בני הזוג. היכן יממשו, אפוא, את זכותם לחיי משפחה? האופציה היחידה שנותרת פתוחה היא מדינה שלישית – מדינה שעליה אין כל חובה לאפשר את כניסתם, שכן איש מבני הזוג איננו אזרחה.  כך שהקביעה כי הם יכולים לממש את זכותם לחיי משפחה אך לא בתחום המדינה – "שיגורו בג'נין" כפי שנאמר בבית המשפט – מתרוקנת מכל תוכן. בפועל נשללת הזכות.

עוד בנושא:התחתנתם? תעזבו; אזרחות שווה

Read Full Post »

פורסם בהארץ, 31.7.05

לאחר הפיגועים הרצחניים בלונדון נשמעו בבריטניה, שבה אני שוהה כעת, קולות המביעים הבנה ואף הצדקה לטרור. לא בלונדון, חלילה. בתל אביב ובירושלים. שם, אומרים לנו, "זה משהו אחר". שם יש כיבוש "שנמשך 60 שנה".

דברים כאלו נאמרו במפורש על ידי כמה מנהיגים של ארגונים מוסלמיים, אך גם על ידי ראש העיר לונדון (כפי שדיווח ג'ונתן פרידלנד בגרדיאן). הם מקבלים חיזוק מובלע כאשר עיתון דוגמת הגרדיאן מכנה (בצדק) את מפגעי לונדון "טרוריסטים", בעוד שאת מפגעי תל אביב וירושלים הוא מקפיד לכל אורך הדרך לכנות "מיליטנטים" או "אקטיוויסטים".

גורמי הטרור אינם עשויים מקשה אחת ולא ניתן לדבר עליהם ככאלה. לעתים מדובר במאבק בכיבוש או בשלטון מסוים, לעתים – במאבק של קיצוניים להשליט את פרשנותם לדתם. אבל אסור שמדיון בסוגי טרור וגורמיו השונים ישתמע כאילו בנסיבות מסוימות זהו אמצעי קביל. אין טרור "טוב" וטרור "רע". ניסיון להבין את הסיבות לטרור על מנת להיאבק בו הוא דבר אחד. גילוי הבנה לטרור עצמו וניסיון לספק לו הצדקה – מובלעת או מפורשת – הם דבר שונה לחלוטין. צריך לומר באופן הברור ביותר, שיהיו אשר יהיו מניעיה, פעולה השמה לה למטרה הריגה ופציעה של אזרחים לעולם איננה מוצדקת.

עיקרון מרכזי בהגנה על זכויות אדם מורה לנו להבחין הבחן היטב בין מטרה לבין אמצעים. מטרה, מוצדקת ככל שתהיה, לעולם איננה מקדשת את כל האמצעים. אי-הכרה בהבחנה זו היא טעותם של המבקשים להצדיק את הטרור בשם המטרות שהוא מנסה לקדם, שאותן הם אוהדים. כאשר הצדקת הטרור (במובלע או במפורש) באה מצד אנשי שמאל, הרואים עצמם כהומניסטים ומציגים עצמם כמגיני זכויות אדם – מדובר באיוולת שהיא גם בלתי נסלחת.

הבה נניח לרגע, לצורך הדיון, כי מדובר בטרור הפועל רק כדי לשים קץ לכיבוש, שהוא כשלעצמו בלתי מוצדק. מי שסלחניים כלפיו אומרים, בעצם, שמכיוון שהמטרה מוצדקת, מותר לנקוט למענה את כל האמצעים. אבל האם זוהי גם עמדתם של אותם אנשים בנסיבות אחרות? האם מטרתה של מדינה להגן על אזרחיה – מטרה מוצדקת לכל הדעות – מתירה שימוש בכל האמצעים לשם כך? בהחלט לא.

נשאלת איפוא השאלה מדוע ניתנת תשובה שונה כשמדובר באמצעים שנוקטים טרוריסטים. אם היא נעוצה בעמדה פוליטית, היא איננה מתיישבת עם זכויות אדם; על כן המצדדים בה אינם יכולים לעטות אצטלה של מגיניהן. מי שמצדיק את הטרור בשם השתחררות מכיבוש, או בשם כל מטרה אחרת, שומט את השטיח של זכויות אדם מתחת לרגליו. גם כשמדובר בסכסוך מזוין, סעיף 3 המשותף לכל אמנות ז'נווה אוסר הרג מכוון של אזרחים. סעיף זה נחשב הוראה המחייבת בכל הנסיבות, והוא מחייב לא רק מדינות אלא גם ארגונים לוחמים. ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם חיוו דעתם כי הפרה שיטתית של איסור זה נחשבת פשע נגד האנושות.

את מידת העקביות של אותם חוגים הסבורים כי לא הכיבוש האכזרי בצ'צ'ניה על ידי רוסיה ולא רצח-העם בחבל דארפור שבסודאן "מצדיקים" את הטרור, אלא רק הכיבוש הישראלי – ישפטו כל אחד ואחת. אבל הטענה שרק פעולותיה של ישראל, מגונות ככל שיהיו, נוטלות מאזרחיה את ההגנה הבינלאומית המגיעה לאזרחים – היא טענה בלתי מוסרית בעליל. רוב מבצעי הפשעים הגדולים בהיסטוריה טענו להגנתם שהם עשו זאת למען מטרות שהם ראו כנעלות. לא נוכל למנוע את הישנותם של פשעים דומים בלי שנעמוד בבירור על כך ששום מטרה לא מצדיקה פיגועי טרור נגד אזרחים.

עוד בנושא:
"בכל האמצעים שהם מוצאים לנכון"

Read Full Post »

פורסם בהארץ, 24.5.05

הדיון הציבורי בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) חשוב משום שמדיניות הגירה של כל מדינה משקפת את האופן שבו היא רואה את עצמה ואת משמעות החברות בה. על חוקי הגירה יש להביט באופן כפול: מפרספקטיווה חיצונית של המבקשים להגר למדינה, ומפרספקטיווה פנימית של אזרחי המדינה המבקשים ליהנות מהגירתם של פרטים מסוימים.

המשפט הבינלאומי מוסר סמכות רחבה למדינות בכל הנוגע לשאלות של הגירה ואזרחות, ומכיר בכך שעל פי עיקרון הריבונות, להן הסמכות לקבוע מי ייכנס לשטחן ומי יקבל את אזרחותן. בכך משקף המשפט הבינלאומי פשרה בין הרצון להגן על זכויות אוניוורסליות, לבין שאיפתן של מדינות לשמור על כוחן הריבוני. הסייג העיקרי לריבונותן של מדינות בסוגיות של הגירה ואזרחות, שמעמיד המשפט הבינלאומי, הוא כי בעשותן כך הן לא תנהגנה באפליה. אלא שהאמנה לביעור כל צורות האפליה הגזעית מסייגת את הוראותיה בנקודה זו, וקובעת כי לא תתערב בשאלות של אזרחות והתאזרחות כל עוד המדינה איננה מפלה קבוצה מסוימת.

הבעייתיות הנראית לעין של החוק החדש היא שהוא עושה בדיוק זאת: הוא מופנה רק לפלשתינאים תושבי השטחים. בניסיון לטעון כי מדובר לא באפליה אלא בהבחנה מותרת, הועלו שני נימוקים עיקריים, הקשורים זה לזה: הנימוק הביטחוני והנימוק הדמוגרפי, בנסיבות של סכסוך לאומי. גם אם טעמים אלו לגיטימיים, קושי עיקרי הוא שהחוק מטיל איסור גורף ללא בדיקה פרטנית. קושי נוסף הוא בכך שהוא חל גם על מי שכבר נמצאים בישראל.

הן החוק בישראל והן החוק בדנמרק, שדובר בו רבות, שניהם חוקי הגירה לכל דבר, אך ההשלכה המרכזית שלהם היא פגיעה בחיי המשפחה של אזרחיהן, בשל המגבלות הקשות שהם מטילים על זכות זו. בניגוד להתבטאויותיהם של חלק מהדוברים בוויכוח שהתפתח סביב החוק, הזכות לחיי משפחה היא זכות מוכרת ומבוססת במשפט הבינלאומי. אלא שככל הזכויות (כמעט), היא איננה זכות מוחלטת אלא נתונה להגבלות. השאלה היא האם ההגבלות בחוק מוצדקות. הגבלה מותרת במשפט הבינלאומי בכך שהאיסור מוטל רק על התערבות "שרירותית" בחיי המשפחה, וזה יהיה אחד ממבחניו של החוק.

המשפט הבינלאומי אכן אינו מחייב מדינות לאזרח בני זוג של אזרחים, אך קובע כי יש לתת להם הקלות בתהליך ולהשתדל לזרזו. אלא שהחוק הישראלי מרחיק לכת הרבה יותר, משום שהוא איננו מסתפק בהטלת מגבלות על התאזרחות, אלא אוסר באופן גורף על עצם הכניסה לארץ ורכישת כל מעמד בה.

אכן, שום מדינה איננה מחויבת לקבל זרים לשטחה, אך היתר זה שמעניק לה המשפט הבינלאומי איננו תלוש: הוא נבחן ביחס לחובה אחרת המוטלת על מדינות, שלא להתערב באופן שרירותי בחיי המשפחה לא רק של אזרחיהן, אלא של כל מי שנמצא בשטחן וכפוף לסמכות שיפוטן. רוב ההחלטות שניתנו בסוגיות דומות בטריבונלים בינלאומיים נגעו אמנם לאיסור על מדינה לגרש משטחה אנשים שכבר נמצאו בו, באם הוכח כי זה יפגע שלא באופן מוצדק בזכותם לחיי משפחה. השאלה תהיה האם זה חל לא רק על אותם פלשתינאים שכבר יושבים בישראל, אלא גם על אנשים שטרם היגרו למדינה ונישאו לאזרחים. אך מובן כי זכותם של האזרחים עצמם לחיי משפחה נפגעת אם לא מאפשרים להם לחיות במדינתם עם בני זוגם. במקרה של ישראל, מדובר כמעט רק באזרחים הערבים ובכך החוק נגוע גם באפליה.

ההתבטאות שנשמעה, כי לא ייתכן שאזרחים יכפו על מדינתם למי לתת אזרחות על ידי נישואים, היא אומללה. היא שוכחת את האמת היסודית כי מדינה היא מסגרת שנועדה לקיים חיים נאותים ליחידים, לא להיפך.

עוד בנושא:
הכניסה לישראל: כמה הערות לפולמוס
קשה להיות יהודי וגם לא כל אחד יכול
התחתנתם? תעזבו!

Read Full Post »

Older Posts »