Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘מאמרים עיתונאיים’ Category

החילוניות הפוזיטיבית קשורה לחירות הפוזיטיבית: לפרוייקט המתמשך של תיעול כוחותינו אל מטרות ראויות, למאמץ לעשות את הישר והטוב שלא נקבע עבורנו מלמעלה. לא קל לבחור את עצמנו כל יום מחדש, בלי הוראות ברורות המסדירות את חיינו מלידה עד מוות.

רשימה שלי בזירת פיוס של וואלה! על מהו חופש בהקשר החילוני:

Read Full Post »

פורסם בהארץ 22.9.04

פינוי היישובים מהשטחים הוגדר לאחרונה, בגילוי דעת של אנשי ימין, "פשע נגד האנושות". הפרופ' יצחק זמיר ("גילוי דעת מעודד הפקרות", הארץ, 19.9) צודק במסקנתו כי אין מדובר בפשע כזה, אך אינני סבורה כי יש לחפש את ההגדרה לו בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. לפי חוק זה, מעשה שהוא בגדר פשע כלפי האנושות נעשה רק בתקופת השלטון הנאצי בארץ עוינת. המושג "פשעים נגד האנושות" אמנם נולד במשפטים נגד הפושעים הנאצים, אך פשעים אלה אינם מתמצים במעשיהם, ולצערנו מאז מלחמת העולם השנייה הם שבו והתרחשו במקומות שונים בעולם. מדובר כיום בקטגוריה במשפט הבינלאומי, ובו יש לחפש את הגדרת המונח ופירושו.

הגדרה כזאת מוצעת באמנת רומא, המהווה את חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC). הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הם סעיפים 7.1 ו-7.2. הראשון קובע כי "פשע נגד האנושות, למטרות האמנה הנוכחית, הוא כל אחת מהפעולות הבאות כאשר היא מבוצעת כחלק מהתקפה נרחבת או שיטתית על אוכלוסייה אזרחית, מתוך ידיעה כי מתקפה כזאת מתקיימת". מתוך 11 הפעולות שהסעיף מפרט, מבקשים מתנגדי הפינוי להיאחז בסעיף קטן ד': "גירוש או טרנספר כפוי של אוכלוסייה". סעיף 7.2 מפרט את יסודות העבירות לצורך הסעיף הקודם. והנה, סעיף קטן ד' קובע כדלקמן: "'גירוש או טרנספר כפוי של אוכלוסייה' משמעם עקירה כפויה של האנשים הנדונים על ידי גירוש או אמצעי כפייה אחרים מהשטח שבו הם נמצאים כחוק, ללא עילות המורשות במשפט הבינלאומי".

רשויות השלטון בישראל נקלעו לתסבוכת לא פשוטה, שכן הן מעולם לא הכירו באי חוקיות ההתנחלויות

סברו מתנגדי הפינוי כי מצאו אַלְיָה בדמותו של המשפט הבינלאומי להתגדר בה – והנה קוץ. שכן לפי אותו משפט בינלאומי עצמו, נוכחותם בשטח שממנו מבקשים לפנותם איננה חוקית כלל ועיקר. סעיף 49 לאמנת ז'נווה הרביעית אוסר על הכוח הכובש להעביר את אוכלוסייתו לשטח הכבוש. גם לולא היתה אמנת רומא קובעת במפורש כי גירוש או טרנספר כפוי הוא פשע נגד האנושות רק כאשר מדובר בשטח שבו נמצאים המגורשים כחוק, מובן כי המשפט הבינלאומי לא יכול לקבוע כ"פשע" או אפילו כ"עבירה" פעולה שנועדה לבטל מצב שהוא עצמו מגדיר כלא חוקי.

כאן מסתיים העניין לגבי מי שמכיר בתקפותו ובתחולתו של המשפט הבינלאומי. מובן שגם הוא וגם שלטון החוק בישראל פנימה מעולם לא היו נר לרגליהם של מנהיגי המתנחלים, וניסיונם להיאחז כעת בקטגוריות משפטיות המקובלות במשפט העמים מצטייר כנלעג. רשויות השלטון במדינת ישראל, לעומת זאת, נקלעות כאן לתסבוכת לא פשוטה, שכן הן מעולם לא הכירו באי חוקיותן של ההתנחלויות לפי המשפט הבינלאומי. גם בג"ץ סירב באופן שיטתי לקבוע שההתנחלויות נוגדות את המשפט הבינלאומי. לא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי כיום ההתנחלויות הן אחת הסיבות העיקריות לסירובן של ממשלות ישראל להכיר בכך שאמנת ז'נווה הרביעית חלה בשטחים, אף שישראל היא צד לאמנה לאחר שהממשלה חתמה עליה ואישררה אותה. כיצד תוכל ישראל הרשמית להתנער מהאשמה שבביצוע טרנספר המגיע לכדי פשע נגד האנושות, אם לשיטתה מדובר בישיבה חוקית של אזרחים בשטח שממנו היא מבקשת כעת לפנותם? זוהי רק דוגמה אחת לקשיים שאליהם נקלעה ישראל בגין מדיניות ההתנחלות שלה בשטחים הכבושים, שהורתה עוול ואחריתה פשע.

מי שהרחיב את ההתייחסות המזלזלת "או"ם שמום" גם להוראות המשפט הבינלאומי ימצא, בפנותו להישען עליו, כי נקלע לדרך ללא מוצא. משפט זה הולך ומתבסס כמסד שאין לו תחליף במציאות הבינלאומית המודרנית, ומוטב לה לישראל שלא להוציא עצמה מכללו, גם אם המחיר כואב ועם כל האמפתיה למי שעומדים להיעקר מבתיהם.

לגרסה אנגלית של המאמר
כל המאמרים

Read Full Post »

פורסם בחיים אחרים, גיליון מרץ 2004 

היחסים בין היחיד לחברה הם יחסים מורכבים. היחיד נולד לתוך החברה ואיננו בוחר מלכתחילה להשתייך אליה, והיא מגדירה באופן משמעותי את הטווח של אופציות החיים הפתוחות בפניו. החברה ללא ספק אחראית לחבריה, בדרגה המשתנה על-פי התפיסות הפילוסופיות שאנו אוחזים בהן. תפיסה אחת כזו יכולה להיות שעל החברה לספק את צרכיהם של חבריה. תפיסה אחרת – שעליה החובה להבטיח את זכויותיהם, כעל אינטרסים חזקים במיוחד ועל-כן כזכאים להגנה. אחריות זו והסולידריות שהיא מבטאת הולכת ומתפוררת בישראל בשנים האחרונות, בעיקר בתהליך המואץ של התנערות המדינה מן המודל של מדינת הרווחה. בין השאר, מושמע החשש שמא מודל "עבה" יותר של אחריות החברה לחבריה, בעיקר בתחום הכלכלי-החברתי, גורם לפרטים לא לעמוד ברשות עצמם אלא לפתח תלות לא-בריאה במוסדות החברה ובתשלומיה, עד כדי העדפה שלא לחיות חיי עבודה פעילים אלא להיות סמוכים על השולחן הכללי.

אך אחריות החברה לחבריה אין משמעה שחרור היחיד מן האחריות על חייו. אדרבה, ההשקפה הרואה את האדם היחיד במרכזה, שאת רווחתו, אושרו ואיכות-חייו יש לקדם, נשענת על ההנחה שהאדם הוא אוטונומי, ריבוני ובעל תכנית-חיים שברצונו לקדם ולממש מתוך חירות. העובדה שהחברה צריכה לכבד היבטים אלו ושהדרך שבה היא עושה זאת קובעת רבות את רווחתו במובן הרחב ביותר (ה-well-being), איננה גורעת מאחריותו לחייו. העובדה שאנו מדברים על הפרט כעל בעל זכויות, לדוגמא, אין משמעה שאנו מקדמים תפיסה של "מגיע לי". זכויות-אדם מטילות חובות נגדיות על אחרים לכבדן ולהגן עליהן. מכיוון שזכויות-אדם הן אוניברסליות, ומגיעות לכל אדם בתוקף אנושיותו, הרי שנוצרת מערכת הדדית של זכויות וחובות: כשם שלכל אחד ואחת מאתנו זכויות, כך גם מוטלות עלינו חובות לכבד את זכויותיהם של אחרים.

ישנו היבט אחר באחריות ההדדית הזאת, שעליו ברצוני לדבר. לא על אחריות החברה כלפי הפרט אלא על אחריות הפרט כלפי החברה. האחריות הזו יכולה וצריכה להתבטא לא רק בקיום החובות שלנו כלפי הכלל, יהיו אשר יהיו, אלא באחריות לדמותה הכללית של החברה. זאת אומרת, שאין זה מספיק שבאופן אישי אנו דואגים לעצמנו, מקיימים חיים מלאים ומסורים להתפתחותם. אפילו לא שנְפַתֵחַ מעלות אופי מוסריות ונחייה את החיים הראויים לו לאדם, יהיו אשר יהיו. אין זה די כי בחיינו האישיים אנחנו נוהגים באופן מוסרי; שאנו אנשים הגונים, שאיננו מרמים, לא חורשים רע ומושיטים יד לזולת כשאנו יכולים. יש לנו גם אחריות כלפי דמותה הכללית של החברה. מכאן שהשאלה איך מתנהלת החברה, אלו עקרונות מנחים את פעולתה והאם יש פער בין העקרונות המוצהרים לפרקטיקה, היא שאלה שצריכה לעניין אותנו. לא מספיק שננהג בצדק, יש לנו אחריות גם שייעשה צדק. והאחריות הזאת היא אפילו מעבר לדרישה כי ייעשה צדק לכל-אחד: משמעותה היא שעלינו לדאוג באופן פעיל לכך שייעשה צדק.

איך, אם כן, עלי לנהוג בחיי האישיים, כאדם מעורב? אני יכולה לזהות בחיי שלוש דרגות של אחריות. הראשונה היא אחריות כלפי עצמי, לחיות חיים מלאים, מונחים על-ידי ערכים שאני מאמינה בהם, להתפתח כאדם ולממש את יכולותי וכישורי בתחומים שונים של חיי: בעבודה יצירתית ומספקת, בממד רוחני כלשהו של חיי שבו אני מרחיבה את דעתי ואופקי ובחיים של טעם. אחריות זו כוללת גם את האחריות האישית שלי לנהוג באופן מוסרי, לחיות כאדם הגון. הדרגה השנייה נוגעת לקשרי עם הזולת. קשרים בין-אנושיים של רעות, חברות ואהבה, שהם חלק מרכזי מחיי. הקשרים האלו יוצרים חובות מיוחדות שיש לי כלפי האנשים היקרים לי, לדאוג לרווחתם ולשלומם. אבל המעגל הזה מתרחב לאחריות הבין-אישית, הצומחת מאחריותי לזולת באשר הוא. לכאן שייכות החובות של העזרה ההדדית, הרגישות לאחר וחוש הצדק המתעורר כאשר נהגו שלא כדין כלפי אדם אחר ועשו לו עוול. זהו ביטוי לחיי כאדם מודע ומוסרי החי בחברה ואחראי לחבריה האחרים כשם שהם אחראים כלפי. והדרגה השלישית מתרחבת לכדי אחריות כוללת לחברה, לדמותה ולערכים שמנחים אותה. במעגל הזה לא אכפת לי רק מעצמי ומהסובבים אותי, ואיני נזעקת אל מול עוול רק כאשר אני נתקלת בו באופן מקרי שעה שיכולתי גם לא להיתקל בו. כאן אכפת לי איך נראית החברה שלי; איזה דגם של צדק חברתי היא מאמצת, איזו מערכת רווחה היא מטפחת ומאיזו ערבות הדדית היא מתנערת. זוהי אחריותי לא רק לקיים את הערכים הראויים בהתנהגותי האישית, ולא רק להקים קול צעקה כאשר אני נתקלת במקרה בהתנהגות לא-ראויה כלפי אחרים. זוהי אחריותי החברתית לפעול שהחברה כולה תהיה צודקת וראויה יותר לחיות בה.

Read Full Post »

ה-29 בנובמבר הוא מועד מתאים להביא שוב את הביקורת שפירסמתי לפני חמש שנים בהארץ ספרים על גיליון מס' 11 של מצד שני, שעסק בהחלטה 181 של האו"ם (החלטת החלוקה).

מזה זמן שחלק מסוים של הזירה האינטלקטואלית רוחש מגמות של חזרה מהרעיון של שתי מדינות לרעיון של מדינה אחת, דו-לאומית. קישרתי את המאמרים האלו בסימניה שלי בטור הימני, אבל זה הזמן לרכז אותם:

פתח טוני ג'אדט ב-New York Review of Books עם ישראל: האלטרנטיבה; החרתה החזיקה אחריו וירג'יניה טילי ב-London Review of Books על הפתרון של מדינה אחת; בגיליון הבא של ה-New York Review of Books התפרסמו צרור תגובות לג'אדט ותשובתו למגיבים ונרשמו כמה ביטולים של המנוי על העיתון היוקרתי; מאמר של אדוארד רוטשטיין בניו-יורק טיימס שמציע לנסות את הרעיון הדו-לאומי קודם במקום אחר… וכמובן גם אצלנו פרשו מירון בנבנשתי וחיים הנגבי את משנתם הדו-לאומית, איש איש בדרכו. ואתמול התייחס לכל אלו יואל אסתרון ב-הארץ במאמרו מי בעד חיסול ישראל?

החלטה 181 של האו"ם
מפת החלוקה (מוגדלת)

Read Full Post »

הארץ, 18.8.2003

ההצדקות לחוק האזרחות החדש, שבא למנוע זכות ישיבה בארץ לפלשתינאים הנישאים לאזרחי ישראל, מצרפות נימוקי ביטחון לנימוקים של שמירת אופיה היהודי של המדינה. לא אתייחס כאן לסיכונים הביטחוניים הנשקפים מיחידים מסוימים, שיש לבדוק בקפידה האם החוק הגורף מתמודד עמם באופן סביר ומידתי, אלא לקבוצה השנייה של הנימוקים. שמירת אופיה היהודי של ישראל היא מטרה, המציבה למבקשים להצדיק באמצעותה את החוק החדש, וגם למתנגדים לו, אתגר מורכב בהרבה. המשך…

Read Full Post »

מאמר שנכתב עם דוד קרצמר(*)ופורסם בהארץ, 26.6.2003 [לגרסה אנגלית]

שלושים ושש שנות כיבוש הניבו פגיעות חמורות בחייהם של הנכבשים ובזכויותיהם ותוצאות הרות אסון לחברת הכובשים. מערכת צידוקים שלמה הוקמה כדי להגן על הכיבוש ועל האופן שבו מוסיפים לשמר אותו. השאלות הנוגעות לשטחים ולמעמדם העתידי הן בעיקרן פוליטיות, אך כרוכות בהן גם שאלות משפטיות בעלות חשיבות. התבטאויות של דמויות מרכזיות בזירה המשפטית של ישראל מחייבות התייחסות. המשך…

Read Full Post »

נכתב יחד עם אלי הכהן, התפרסם בקפטן אינטרנט.

בחורף האחרון פירסמה סוכנות הידיעות הסינית, ברשת ומחוץ לה, ידיעה יוצאת דופן. בין היתר נאמר שם כי משרד התחבורה הסיני הורה למנהלי חברות "אייר-צ'יינה" ו"שנחאי אייר-ליינס", לטוס ב-1 בינואר 2000; לכל יעד שהוא, ולא חשוב באיזה מטוס. כך, נאמר בידיעה, יוכיחו מנהלי שתי חברות התעופה הגדולות של סין כי התמודדותם עם באג 2000 הוכתרה בהצלחה. "השיטה הסינית" נעשתה עד מהרה למטבע לשון שגורה בעולם כולו, להוכחת מוכנותו של גוף כלשהו להתמודד עם הנעלם הגדול: האם וכיצד הוא יתפקד אחר חצות של יום ה-31 בדצמבר. גם בארץ הודיע שר התחבורה כי הוא יטוס ב-1 בינואר, אך חזר בו לאחר ששמע כי תאריך זה חל בשבת. המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »