Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘מאמרים עיתונאיים’ Category

עת מוכנים להצדיק את הלא-ייעשה בשם הסולידריות הלאומית, מתקוממת הסולידריות האנושית שבי. כאשר אנשים מוכנים לעשות מעשים נוראים לאנשים אחרים, אין זאת אלא משום שהם חדלים להיות בני-אדם בעיניהם. ואני אינני מעוניינת להיות אחותם של אנשים כאלו

איזה קסם יש בה, במלה 'שלי', שמצדיק את הפניית גבנו להכרעותיה של האמת חסרת-הפניות? (ויליאם גודין)

לא כל בני-האדם נולדו אחים. אך כל בני-האדם נולדו שווים. כך, לפחות, קובעת ההכרזה האוניוורסלית לזכויות-האדם,(1) המסמך שמהווה את הבסיס בן-זמננו לדרישות המוסריות של בני-אדם לכבוד אנושי וקיום הגון, מתוקף אנושיותם. אלא שמן העובדה שיש לי זכות, לא נובע שאני יכולה להשתמש בה באופן שמזיק לזכויותיהם של אחרים. ניתן להתווכח על השאלה האם מן הראוי שאנשים יאבדו חלק מזכויות-האדם שלהם עצמם כאשר הם רומסים את זכויות הזולת, אך אני רשאית להתנער מהם באופן אישי. אינני יכולה, ואינני רוצה, להיות אחותם. הערכתי אותם אינה נקבעת על-פי מוצאם הלאומי אלא על-פי האופן בו הם נוהגים באחרים. שום אדם איננו אי ושום משפחה איננה מבודדת; היא חיה בחברה ומקיימת זיקות שונות לאנשים, משפחות וקבוצות אחרות. אם זוהי אהבה, זוהי אהבה שתלויה בדבר.

האם מן הראוי כי ל'אחוות אחים' (brotherhood) יהיה מעמד בהכרעות פוליטיות או מוסריות? בחינה של שאלה זו תיתקל במהרה בשתי אינטואיציות מוסריות, שדומה כי הן מתנגשות ביניהן: זו אשר מתבטאת בציווי המוסרי "עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין",(2) וזו הקובעת כי הצדק הוא עיוור, ועל-כן דורשת לא לשאת פנים. המשך…

Read Full Post »

פורסם בקפטן אינטרנט, 30.3.1999

האינטרנט הוא מדיום בהתהוות. זוהי עובדה מלהיבה אך גם תובענית. האופן שבו מתעצבת עיתונות הרשת, או עיתונות דיגיטלית (E-media) בתחילת דרכה, קובע נורמות שישפיעו מאוד על התקשורת החדשה בעתיד. חלוצי המדיום נדרשים, על כן, להיות מודעים לאחריות שמוטלת עליהם. באופן מצער, דומה כי העובדה שכל זה מתרחש בסייברספייס, גורמת למדיום החדש להפגין דווקא קלות ראש מסוימת, שאינה מתיישבת עם המקצועיות הדרושה.

נכון, גם בשאר כלי התקשורת המצב לא מרנין. לדבר על אתיקה מקצועית לאחר פרשת האזנות הסתר נראה כמו תמימות. אך הדרישה להיות מקצועי והגון היא דרישה שתוקפה לא קהה. המדיום לא אמור לקבוע את איכות התכנים, ולא את מקצועיות העושים במלאכה. דווקא מכיוון שמדובר במדיום חדש, אפשר וצריך לעשות אותו טוב יותר מהישן. המשך…

Read Full Post »

במובן מרכזי, חורגת השאלה אשר מנוסחת בכותרת מתחום הדיון האתי, ששיקולים של כדאיות זרים לו. אבל אפשר להצביע על כמה כיוונים אשר משפרים את איכות הארגון, ואת תפקוד הפעילים בו, כאשר אלו מכפיפים עצמם לשיקולים אתיים.

פן מרכזי, ולעתים נשכח, של האתיקה המקצועית, קשור דווקא למונח השני בצמד המלים הזה: אתיקה מקצועית פירושה, ראשית לכל, הדרישה להיות מקצועי. המקצועית מתבטאת בציות לכללים מסוימים, המבטאים אידיאל מעשי של ארגון, מקצוע או עיסוק, ומפרטים את ההתנהגות הנדרשת מן החברים בו. מבחינה זו האתיקה המקצועית אינה מותרות שאנו בוחרים אם לאמץ, אלא דרישות כלליות של מקצועיות בכלל ושל המקצוע הספציפי בו מדובר; בהיותן כאלו הן מסייעות, למעשה, לביצוע מיטבי ולכן גם להישגים המקצועיים שניתן להגיע אליהם. להיות מקצועי פירושו, למשל, לא לחפף, לא לעשות בערך או "על-יד", אלא לבצע משימה באופן מתוכנן, מדויק וממצה. לנהוג בנאמנות למטרה המקצועית של הארגון או העיסוק, מבלי להיקלע לניגוד אינטרסים. הדרישות המקצועית הספציפיות משתנות על-פי טבעו של המקצוע. כך, למשל, נדרשים העוסקים ברפואה לשמור על חיסיון רפואי; עיתונאים חייבים לבקש תגובה מנשוא הידיעה שהם מפרסמים. ישנם גם אילוצים דמוקרטיים אשר מוטלים על העיסוקים השונים מכוח כלליה של המסגרת החברתית שקיבלנו על עצמנו, שמתייחסים אל בני-אדם כאל יצורים אוטונומיים ובעלי כבוד אנושי. כך, יידרש רופא לקבל הסכמה מדעת לטיפול, ועיתונאי לא להוציא דיבה. בעמותות המתקיימות על כספי ציבור, נדרשת הקפדה מיוחדת בשימוש בהם.

תיתכן חפיפה מסוימת בין כללי האתיקה לבין חוק העונשין. אך יש להפריד בין ההיבט המשפטי להיבט האתי, הפרדה שהמשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל מטשטשת. ישנם דברים חוקיים שלא ייעשו, וההיאחזות בשאלת המעמד המשפטי שלהם מזיקה לשיפוט הנכון והראוי. במקרה של המגזר השלישי, אם כן, נפריד בין חוק העמותות ותקנון העמותה שהוא מחייב, שאנו נדרשים לפנות אליו שעה שיש לבדוק האם העמותה פועלת באופן תקין, לבין הקוד האתי, שאמור להנחות את פעולת העמותה ופעולת חבריה בכל עת. קוד אתי מבטא את רוח הארגון; ישנם ארגונים בהם כללי האתיקה משמשים גם ככללים משמעתיים, שמוסדות פנימיים יכולים להטיל סנקציות על בסיסם (כך המצב, לדוגמא, במועצת העיתונות). בארגונים אחרים הם מייצגים סטנדרט שמנחה את איש המקצוע בפעולתו. הן כללי ה"עשה" והן כללי ה"לא תעשה" אמורים לסייע לארגון לשפר את תפקודו ופעולתו. כאשר הם מופרים, השאלה שעומדת במוקד הדיון איננה איזה עונש יש להטיל על מי שפעל בניגוד לכללים, שהרי לא מדובר באחריות תחת דיני העונשין (אם במקביל בוצעה גם עבירה פלילית, מובן שיש לטפל בה בכלים המשפטיים), אלא איזה לקח צריך הארגון להפיק על-מנת לפעול טוב יותר בעתיד. השאלה של הסקת מסקנות אישיות במקרים כאלו תלויה באופי הארגון, ובשאלה עד כמה מדובר בסוגיות המערבות אתיקה ציבורית, שבה הדמויות הפועלות משמשות דוגמא וצריכות להיות נקיות מכל רבב. מובן שרצוי כי הנורמות שעומדות ביסוד כללי האתיקה יופנמו על-ידי מרב האנשים, כך שפחות משיופעל מנגנון הגינוי, תילקח האחריות האישית.

ואכן, שום קוד אתי אינו שלם ללא מבנה תומך שמספק הדרכה ומבטיח שקיפות ומתן דין וחשבון. על-כן, ברור שלא די בניסוח הקוד האתי, ואפילו לא בפרסומו או בהצגתו בפומבי, אלא הארגון מחויב לדאוג כי חבריו יכירו אותו היכרות פעילה, וכי הוא יוטמע לתוך עבודתם היומיומית. עליו לעשות כך באופן יזום ופעיל, ולא להשאיר זאת לעניין הגובר בסוגיות אתיות ובהיבטים האתיים של מעשים ופעולות, שהוא מבורך בפני עצמו.

המגזר השלישי 25, מרץ-אפריל 2000

Read Full Post »

הקינה על מותו הקרב של הספר נשמעת בכל פעם שטכנולוגיה חדשה נכנסת לשוק. פעם הטלוויזיה, היום האינטרנט. אלא שמתברר שהרשת דווקא עושה טוב לספרים. היא מגבירה את העניין סביבם, או לפחות את הפצתם; כמה מהם נקראים אחר כך לא נדע, אבל זה המצב גם כשרוכשים אותם בשבוע הספר לפי קילו. ספר הוא המוצר האידיאלי לקנייה ברשת, כפי שיכולה להעיד פריחתן של חנויות הספרים המקוונות. לא צריך למדוד אותו כמו בגדים, נעליים או תכשיטים, וגם אין צורך בתעודת אחריות מקומית שנדרשת במקרים של מוצרי חשמל ואלקטרוניקה. אפילו פירסומים ניצלו היטב את יתרונות הרשת בהפצתם, דוגמת דו"ח סטאר, הופיעו במהירות אסטרונומית גם כספרים מודפסים. לא רק הופיעו, גם נמכרו. וטוב.

מצד שני, נראה ברור שיש פונקציות שהמחשב והרשת לא יוכלו להחליף בהן את הספר או את טכנולוגיית הדפוס. כמו שכמה טיפוסים סקפטיים אוהבים לומר, "לא ניקח את המחשב לשירותים", וגם לא לאוטובוס או למיטה לפני השינה. וכמה מכם, בינינו, קוראים עיתון שלם מול המחשב? הרי אי אפשר להסתיר אתו את הפנים של בן הזוג בארוחת הבוקר.

כל זה עשוי אולי להשתנות, עם השקתו של תקן חדש מבית מיקרוסופט, "Open eBook". התכנים לפורמט החדש יסופקו מהוצאות לאור גדולות ומכובדות כגון ברטלסמן, ר.ר.דולי, סימון ושוסטר וטיים פרס. בניגוד למקרים דומים של התנגשות סטנדרטים, כמו ה-DVD או מלחמת VHS בביטא (למי שזוכר), נראה שתקן Open eBook יזכה לתמיכה מקיר לקיר. ווירד ניוז מדווח כי לפחות שני סוגים של ספרים אלקטרוניים, המתבססים על התקן החדש, ייצאו לשוק לפני סוף השנה, ושניהם עתידים להפוך את הספר האלקטרוני ממדע בדיוני לממשות, מכשיר עם מסך נייד שאינו גדול או כבד יותר מספר ממוצע אחר העשוי נייר ודיו.

מבין שני הדגמים שיוצעו כבר בחודש הבא, תוכלו לבחור ב-Soft Book, שבעזרת מודם מובנה, ללא צורך במחשב האישי, יתחבר לשרת רשת בו אפשר לחפש ולמצוא ספרים, כתבי-עת, עיתונים וכן הלאה. לא נותר אלא לטעון את מה שמצאנו אל תוך המכשיר. מחיר הכניסה צפוי לעמוד על 299 דולר ליחידה, ועוד כעשרה דולר תשלום חודשי עבור הטקסטים שיציע השרת, שיהיו מוצפנים על מנת למנוע העתקה פירטית. אם תעדיפו לעבוד בסינכרון מלא עם המחשב השולחני, עומד לרשותכם Rocket eBook, שמגיע מצויד בעריסה, שהנחתו בתוכה טוענת אוטומטית את הסוללות ומקשרת בינו למחשב (אכן, אותו עיקרון של הפאלם פיילוט). החיבור לאתר הטקסטים נעשה דרך הדפדפן הרגיל בו אתם משתמשים.

לטכנולוגיה הזו יש כמה יתרונות ברורים. נתחיל, איך לא, בגודל. הספר האלקטרוני אולי נקרא 'ספר' ויש לו גודל ומשקל של הספרים שאנו מכירים, אך למעשה הוא נותן לנו אפשרות להחזיק בידינו ספרייה שלמה. מיקרוסופט מדברת על קיבולת של 10,000 ספרים בעתיד הנראה לעין ועד 200,000 ספרים בעתיד הרחוק. חשבו גם על האפשרות שנפתחת בפנינו להשיג ספרים שאזלו כבר ממדפי החנויות, ואינם קיימים עוד במחסני ההוצאה. זה לא קיים בטכנולוגיה החדשה. ההוצאה לאור תוכל תמיד "להדפיס" דיגיטלית עותק אחד בלבד מהספר הנדיר, עבור אותו קורא מעוניין. גודל המהדורה יהיה תמיד כמספר הקוראים.

תאורת המסך תקל על הקריאה במקומות חשוכים, אם דחוף לכם לקרוא את האחרון של גרישם (עורך דין צעיר נקלע למאבק מול תאגיד תוכנה מונופוליסטי המשתלט על הפצת הספרות היפה בעולם, נניח) דווקא כשנקלעתם לסרט משעמם (סרט על פי ספר של גרישם, נניח), או להפגין התחשבות בבני זוג שמבקשים לישון. וכרגיל, לטכנולוגיה יהיו יתרונות מוספים, למשל אופציות החיפוש המתקדמות. חזרה אל פסקה ראויה לציטוט כבר לא תהיה כרוכה בדפדוף מייגע, ושוב לא יצטרכו מבקרי הספרות האומללים לספור כמה פעמים חוזרת מלה מסוימת בטקסט (התאמינו? לא מזמן שלחה הוצאה אחת מכתב למערכת שדיווח על ספירה כזו, שנעשתה על מנת להפריך ביקורת ארסית במיוחד). וכן, אפשר לקחת אותו לשירותים, למיטה ולאוטובוס: הספר האלקטרוני החדש, כך נראה, נותן קרב הוגן ליתרונותיו של זה המודפס, בהיותו קל ונייד. מצד שני, איך נדגיש משפטי מפתח ואיפה נכתוב הערות? ואיך נחיה בלי לקפל את הדף בתור סימן? מן הסתם בגירסה הבאה של Open eBook.

האם לפנינו מהפכה בהרגלי הקריאה? בתרבות הדיגיטלית, שעושה שימוש בטכנולוגיות מבוססות רשת, מתקיים איזון עדין בין הנגיש לכל, החשוף לעין הציבורית, לבין האנונימיות שלנו מול מסך המחשב. בין הזמין והמיידי לבין עיכולו האיטי בינינו לבין עצמנו. אבל אם נחשוב רגע, זה בדיוק מה שקורה בתהליך הקריאה של ספר רגיל, שדפיו עשויים נייר. כמוצר, הוא זמין לכל קונה בחנות או קורא בספרייה. רק האינטראקציה שלו עם עולמנו הפנימי, עם האופן הייחודי שבו אנו קוראים לתוכו את עצמנו, הופך את חווית הקריאה בו למה שהיא עבורנו.

מי שבכל זאת חרד לגורלו של המוצר המיושן הכורך בתוכו דפים של ממש, שאפשר למשש ולהריח, יכול להירגע: מפתחי הטכנולוגיה החדשה אינם רואים בה מחליפה לספר הקונבנציונלי, אלא אמצעי שיעודד את התרחבות שוק הספרים כולו. מיקרוסופט צופה שהטכנולוגיה החדשה תיטיב עם המו"לים. היא תפחית באופן ניכר את עלויות ההדפסה, האחסון וההפצה ותצמצם את תופעת ההחזרות.

ווירד ניוז גם מדווח כי חנות הספרים הגדולה ברשת, אמזון, הוציאה הודעה מסויגת באשר ליכולתו של האביזר החדש לתפוס תאוצה, אך היא פוקחת עין על ההתפתחויות. אמזון סירבה למסור האם היא מתכננת להציע טקסטים שמיועדים לספר האלקטרוני לקראת בולמוס הקניות של חג-המולד, והסתפקה בהצהרה לקונית שהיא דבקה באסטרטגיית השיווק הכללית שלה, להציע ספרים בכל צורה.

מותו של הספר, אם כן, עדיין אינו נראה באופק. הניסיון מלמד כי בסופו של דבר אנשים אינם מוכנים לוותר על הקריאה ועל העולמות החדשים שהיא פותחת בפנינו, שבהם אנו מחפשים, תמיד, את עצמנו. האוריינות החדשה רק מרחיבה את החוויה הזו, תוך ניצול הטכנולוגיה החדישה ביותר. אין מה לדאוג: חווית הקריאה נשארת, כתמיד, חוויה פרטית.

וואלה! היום, 5.1.1999 

Read Full Post »

בשולי הזוועה שמלווה רצח נוסף של אשה, שמענו כי מזכירי קיבוץ נען אסרו על החברים להתראיין לאמצעי התקשורת. כל מי שגדל בקיבוץ מכיר את האיסור הזה, המלווה סקנדל תקשורתי שמאיים להכפיש את שמו של הקיבוץ, לכאורה. אנשים בוגרים עוברים לדום מתוח ומקבלים כמובן מאליו שבסוף המאה ה-20, וכבר די הרבה זמן אחרי שהמשטר הסובייטי הלך לעולמו, מפעילים עליהם שיטות בולשביקיות שנועדו לחסום ולסנן מידע. פה ושם מישהו מסרב פקודה, אבל הרוב המוחלט מקבל מרות ומפגין משמעת. אז לא, חברים, זה לא הולך כך. המגננה הזאת מיותרת: אנחנו כבר יודעים שרצח קורה במשפחות הכי טובות. העובדה שזה קרה גם בקיבוץ לא הופכת את בני הקיבוץ לגרועים יותר; אבל האופן שבו הם התמודדו עם העובדה הזו – ועוד איך. מפני שלאורך כל הקו, שודר המסר שהחטא הכבד ביותר של חבר קיבוץ הוא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. הצעד הראשון בדרך להבראה המוסרית יהיה להבין שהמטרה היא להפחית את כמות הכביסה המלוכלכת ולנקות אותה, לא לדחוף אותה לארון כדי שאף אחד לא יראה; באופן זה היא רק מתחילה להסריח יותר. יכול להיות – אני נוטה להאמין שכך הוא – שלא נעשה כל חטא ושבאמת בקיבוץ לא ידעו כלום. אבל ההשתקה הקולקטיווית הזאת רק מעוררת את החשד שכן. ואם היתה כאן הזנחה פושעת, למה להוסיף לה את חטא הטיוח?

ויש עוד משהו. אופן הכיסוי של מעשי האלימות שמתרחשים בקיבוץ, כל עוד הם לא פורצים – בנחלים של דם – לתודעה הציבורית, מעורר קבס; אבל הוא גם פועל כנגד הקיבוץ עצמו ונגד המטרה שבשמה כביכול הוא פועל: הגנה על החברים. אלימות לא מטופלת, לא נעלמת. הגיע הזמן שהקיבוצים יזנחו את הגישה המעוותת לסגור עניינים "בתוך המשפחה". אם הם יבינו שבמדינת חוק יש רשויות המופקדות על אכיפת הסדר, אולי יהיו קצת פחות קורבנות.

וואלה! היום, 26.10.1999

Read Full Post »

בשבוע שעבר צוין יובל לאמנות ז'נבה. כמו ההכרזה העולמית לזכויות האדם, גם אמנות אלו גובשו בעקבות מלחמת העולם השנייה, שבה פגיעות בזכויות אדם הפכו לחם חוק. לעומת ההכרזה העולמית, מתמקדות אמנות ז'נבה בדיני המלחמה ומהוות את רובו של מה שמכונה "המשפט ההומניטרי הבינלאומי" (יחד עם תקנות האג). בתודעה הישראלית קשור המונח "אמנת ז'נבה" בעיקר להגנה על זכויות פצועים ושבויים. זהו, אכן, תוכנן של אמנות ז'נבה הראשונה והשלישית (בהתאמה). פחות ידועות, ולא סתם, הן הוראותיה של אמנת ז'נבה הרביעית, שעניינה הגנה על אזרחים בשטח כבוש.

ישראל איננה מכירה בתחולתה של אמנת ז'נבה הרביעית על השטחים. זאת משום שלטענתה הם אינם "כבושים", באשר לא נכבשו ממדינה ריבונית. עם זאת, הצהיר נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, מאיר שמגר, בשמשו כיועץ המשפטי לממשלה, שישראל מחויבת לקיים את ההוראות ההומניטריות של האמנה. "פליק-פלק" משפטי זה הוא, כמובן, אבסורדי, מכיוון שהוראות אמנות ז'נבה כולן עניינן הומניטרי, כאמור. ישראל איננה מכחישה שעל השטח הכבוש בדרום-לבנון חלה אמנת ז'נבה הרביעית, אך הדבר אינו מפריע לה להפר את הוראותיה גם שם. במשך למעלה מ-30 שנות כיבוש הופרו אין ספור מהוראותיה של אמנת ז'נבה הרביעית – ישראל התנחלה בשטחים שכבשה (ועברה על האיסור ליישב את אוכלוסייתה שם), החזיקה עצירים ואסירים בשטחה הריבוני (ועברה על האיסור להוציא את אוכלוסיית המוגנים מהשטח הכבוש), גירשה פלשתינים (ועברה על האיסור לגרש מוגנים מן השטח הכבוש), הרסה בתים (ועברה על האיסור להשמיד נכסי מקרקעין של המוגנים), ועוד. כלל פעולותיה של ישראל מפירות את ההוראה הבסיסית של אמנת ז'נבה הרביעית, המחייבת שכל פעולה של הכוח הכובש בשטח הכבוש, למעט אלו הנדרשות לצרכי ביטחון חיוניים, תיעשה למען רווחתם של התושבים המוגנים ותוך הגנה על כבודם.

חמור לא פחות, בית המשפט העליון אישר במשך שנים ארוכות אלו פעולות העומדות בניגוד למשפט הבינלאומי. בניגוד לאמנת האג, שהיא חלק מ"המשפט הבינלאומי המנהגי" (מחייב את כל מדינות העולם, בין אם הן חתומות על האמנה הרלוונטית ובין אם לאו), אמנת ז'נבה הרביעית היא חלק מ"המשפט הבינלאומי ההסכמי" (מחייב רק את הצדדים החתומים על האמנות). ישראל, אמנם, חתומה על האמנה, אך הכנסת לא אימצה אותה ועל-כן קבע בג"צ כי היא איננה שפיטה בבתי המשפט המקומיים. מרגע שקבע בג"צ כי האמנה איננה שפיטה בפניו, הוא נמנע מלדון בהוראותיה. למעלה מ-50 שנה לאחר המלחמה שהעם היהודי היה קורבנה הראשי, מסרבת ישראל להכיר בגוף משפטי שעיקר טענתו היא, למעשה, כי גם במלחמה לא הכל מותר. כמה אירוני. כמה עצוב.

וואלה! היום, 15.8.1999

Read Full Post »

האירוע המרכזי בישראל ליום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, עצרת ותהלוכת מחאה שבסיומה תינשא תפילה ודרשה בנושא, תחת הסלוגן 'מגיע לך שאלימות לא תיגע בך', יתקיים בירושלים. למצוא עליו פרטים ברשת – ממש קשה.

שדולת הנשים, הארגון הפמיניסטי המרכזי בישראל כיום, הוא אחד הבודדים מבין ארגוני הנשים שיש לו אתר. חבל רק שהוא באנגלית – לא, בנות? רק אחרי חיפוש ממושך, מצאתי פסקה לקונית על הנושא, עם נתונים כלליים מאד, והישגים חקיקתיים מ 1991 (!). על פי אתר השדולה, ההערכה היא שבישראל יש 200,000 נשים מוכות.
יום המאבק לא מצוין כלל. פנייה לדוברת השדולה, אורית סוליציאנו, הניבה נתונים מפורטים לגבי 1997 (שאינם מופיעים באתר), מהם עולה כי בשנה זו פנו 10923 נשים ל-9 מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, 800 נשים נקלטו במקלטים לנשים מוכות, ו-20,057 תיקים נפתחו במשטרה בגין אלימות במשפחה. מינוס נוסף נרשם לשדולה, המכונה באנגלית Women Network – כלומר רשת – על היעדר קישורים לאתרים פמיניסטיים אחרים. איך יוצרים רשת בלי קישורים? לא מובן. אותה ביקורת מגיעה גם לאתר של NOW, ארגון הנשים הגדול בארצות הברית, שגם הוא לא מקשר לאתרים אחרים או מציין באופן מיוחד את התקרבותו של יום המאבק. אבל, המידע על נושא האלימות נגד נשים בולט שם הרבה יותר, ממש בדף הבית.

אתם זוכרים שראש הממשלה נרתם ממש באופן אישי למסע נגד אלימות כלפי נשים (זה שהסתיים בהישג העיקרי של מספר כל-ארצי לקו החם)? המועצה למעמד האשה, שבאופן רשמי שייכת למשרד ראש הממשלה, לא מופיעה כלל באתר שלו, ואי לכך גם לא יכולה לתת מידע על אלימות נגד נשים, או כל נושא אחר. היועצת לענייני מעמד האשה אפילו לא מופיעה בדף היועצים שלו.

למרות ההצהרה שזכויות נשים הן זכויות אדם (באנגלית זה נשמע יותר טוב), גם באתרים של ארגוני זכויות אדם התקשיתי למצוא מידע על יום המאבק, ועל הנושא בכלל. ב"רשת זכויות האדם" יש יומן עולמי, שמיידע על הפעילות בתחום זכויות האדם על-פי תאריך. היומן מציין את התאריכים 25.11-10.12 כ-16 ימי הפעילות נגד אלימות בין המינים (ג'נדרית, מגדרית בעברית), כחלק מהקמפיין העולמי לזכויות נשים.

בישראל יש לא מעט ארגונים פמיניסטיים, שעושים עבודה יפה במינימום משאבים. מספר האתרים הפמיניסטיים, לעומת זאת, מזערי. לא בדיוק מתאים לאידיאולוגיה של רשת נשים, שאמורה להוות תחליף לרשת הקשרים של ה- Old boys (שבזכותה הם מקבלים את כל הג'ובים, ככה אומרים). הקמת אתר, בינינו, לא דורשת השקעה גדולה. הוא לא מוכרח להיות הכי מתוחכם בעולם אבל יוכל לתת מידע מינימלי, כמו קו הטלפון החם לנפגעות אלימות, לפחות.

בעולם, כמובן, עושים הרבה יותר מזה. יש כמה אתרים מאד מרשימים שמציגים את בעיית האלימות ומנתחים אותה מכל הצדדים האפשריים. האתר "אין מקום בטוח" מאפשר, בין השאר, לגולשת לבדוק אם היא בסכנה. הוא מספק רשימת תכונות אופייניות לבן זוג אלים (כל אחד, וגם אחת, יוכל למצוא בעצמו כמה תכונות מהרשימה, לפחות מדי פעם), שאפשר לבדוק אם הן קיימות אצל בן הזוג. האתר גם מזכיר לנו שיש אלימות רגשית, פסיכולוגית ומינית לצד האלימות הגופנית.

האתר "כשהאהבה מכאיבה" מנפק טופס מקוון שיאפשר לאשה לרשום נקודות בעד ונגד לעזוב אותו, וגם הוא מפרט סימני אזהרה. הסכנה העיקרית לנשים נשקפת, ככל הנראה, דווקא מן הקרובים להן ביותר. כל האתרים, כמובן, מספקים את מלוא המידע על אפשרויות הסיוע שעומדות בפני מי שנזקקת לכך. ההתמקדות בנושא האלימות נגד נשים נוחה, יחסית. הרבה יותר קשה להיאבק על שכר שווה. על אלימות נגד נשים יש קונצנזוס, הרי אף אחד לא יגיד בקול רם שהוא בעד. התמקדות בנושא האלימות גם מחזקת, בעקיפין, את הסטריאוטיפ של נשים כקורבנות. אבל, ההתעלמות המקוונת מהנושא בעייתית ומדאיגה.

אפשר לחשוב על עוד כמה אפשרויות כדי לטפל בנושא ברשת, כמו פורום וירטואלי שיעמוד לרשות נשים שהן קורבנות האלימות. אחת הבעיות המרכזיות שלהן היא התלות וחוסר היכולת להתנתק מבן הזוג האלים. החלפת מידע ותמיכה, תוך שמירה על אנונימיות, הוא עניין שהרשת יכולה לתרום בו תרומה ייחודית. בינתיים נותר רק להזכיר לכן, הגולשות, לא לחכות אפילו דקה אחרי האגרוף הראשון.

וואלה! היום, 25.11.1998

Read Full Post »

האפ.בי.איי שיחרר לפרסום, לא מזמן, את תיקו האישי של פרנק סינטרה המנוח. הפרסום בא בעקבות בקשתה של רשת איי. פי, שהסתמכה על חוק חופש המידע האמריקני, אשר מחייב את הרשויות האמריקניות לספק מידע על-פי בקשה. גם אחרי שהגרסה המקומית לחוק תיכנס לתוקף אצלנו, בראשון לינואר 1999, עדיין לא נחזה בתיקי השב"כ מפורסמים באתר האינטרנט (שאין לו). אבל עצם קבלת חוק חופש המידע, שישראל היא מהמדינות האחרונות שמאמצות אותו, מעיד על כך כי משהו זז גם אצלנו.

מידע מלא נדרש כדי שנוכל לעצב את דעתנו לגבי המתרחש סביבנו, והוא תנאי לכל פעולה ובחירה שאנו עושים. כשאין לנו מידע, נוח לעשות בנו מניפולציות. זו הסיבה ששום ממסד איננו מנדב לנו מידע מרצונו, ומשתדל להסתיר, באופן מיוחד, את המידע שלא נוח לו שנדע. הזכות לדעת, במובן זה, היא צדו השני של חופש הביטוי. היא מגינה על האינטרס של השומעים, הצופים או הקוראים, לקבל מידע חופשי. זו הסיבה שבגללה נחשב חופש המידע לאחת מחירויות היסוד, שהן תנאי למשטר דמוקרטי.

בעולם למדו את זה כבר מזמן, והפכו את הזכות לדעת לזכות חוקתית על-ידי שיריונה בחוק מיוחד. החלוצה היתה דווקא שוודיה, שחוקקה חוק כזה לפני יותר ממאתיים שנה. בארצות הברית נכנס חוק חופש המידע לתוקף ב-1976. בישראל קמה, לפני מספר שנים, הקואליציה לחופש המידע, שלאחר עבודה מאומצת הגישה נוסח של הצעת חוק שהיוותה את הבסיס לחוק שהתקבל לפני מספר חודשים, אותו יזם והעביר ח"כ דדי צוקר.

החוק קובע, בסעיפו הראשון, כי לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראותיו, כאשר "מידע" כולל חומר כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב. נוסף לכך, מחייב החוק כל רשות ציבורית לפרסם אחת לשנה דוח שיכלול מידע על פעילותה ותחומי אחריותה, ולמנות ממונה על העמדת מידע לרשות הציבור, שיטפל בבקשות לקבלת מידע וביישום הוראות החוק. עד כאן החדשות הטובות. ועכשיו לרעות. כמו כל חוק, גם לחוק זה יש סייגים, והרושם הראשוני שמקבלים מקריאתו היא כי הסייגים מכסים כמעט כל אפשרות. הם מתירים לרשות לדחות בקשה אם הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה (צוקר: "צריך להתגונן נגד טרחנים"), או אם המידע המדובר נוצר או הגיע לידה למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה, ואיתורו כרוך ב"קושי של ממש". נקווה שזה לא הקושי הרגיל של הפקידה לגשת ולהוציא את התיק, שאנחנו מכירים מכל ביקור במשרד ממשלתי.

אך שני הסייגים המהותיים לחוק נוגעים האחד לביטחון המדינה והאחר לפרטיות. עם הפרטיות לא צריכה להיות לנו בעיה; הרי לא נצפה שמידע שתספק שרות ציבורית יכלול פרטים הפוגעים בפרטיותו של אדם. באשר לביטחון, אוסר החוק על מסירת מידע שבגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בביטחונו או בשלומו של אדם", וכן מידע "בנושאים ששר הביטחון, מטעמים של שמירה על ביטחון המדינה, קבע אותם בצו, באישור הוועדה המשותפת" (ועדה משותפת של ועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת החוץ והביטחון של הכנסת – נ.כ.).

הבעיה עם ביטחון המדינה איננה בעיה עקרונית, שהרי מובן כי אין לנו אינטרס שביטחונה – כלומר, ביטחוננו – ייפגע. הבעיה היא ביישום המונח "ביטחון המדינה", שההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל לימדה שהוא מקבל פרשנות מרחיבה וקיצונית, המכסה, בעצם, את כל מה שהשלטון לא רוצה שנדע. ח"כ צוקר איננו מודאג. לדעתו סייג הביטחון מנוסח באופן סביר, וכעת השאלה היא איזו פרשנות תינתן לו, מצרה או מרחיבה. כלומר, הכדור מגולגל, שוב, לפתחו של בית המשפט.

אגב, בית המשפט ומשרד מבקר המדינה הם שני מוסדות שהיו מודאגים מאד מהחובה שתוטל עליהם למסור מידע. מבתי המשפט, למשל, נוכל לדרוש לדעת איזו ענישה ניתנה ב 10 השנים האחרונות על אינוס קטין, או לבקש את רקורד הפסיקה של שופט מסוים. גם דוח מבקר המדינה לא חושף אלא טפח קטן מכל העבודה שמאחוריו. שאלה מעניינת שנוכל לשאול אותו תהיה האם נגנזו תלונות בתיק מסוים, ומה הן. עם זאת, מודה צוקר שהחוק לא עושה מהפכה בתחום הביטחוני. לעומת זאת, לטענתו הוא מפליג בתחום האזרחי. מי, אם כן, יהנה מהחוק החדש?

לקוח עיקרי תהיה התקשורת. עד היום, פקיד ממשלתי לא רק שלא היה חייב לחשוף מידע, אלא אסור היה לו למסור מידע שלא באישור דובר המשרד. עבירה על איסור זה גררה עמה ענישה של עד שלוש שנים. ב 1961, נשלח פקיד במשרד המשפטים לחודשיים מאסר בפועל מכיוון שמסר ל"העולם הזה" (היו ימים) מידע על שחיתות מפכ"ל המשטרה. ואילו אחרי קבלת החוק, יהיה פקיד שיסרב למסור מידע מחויב להוכיח בבית-משפט כי מדובר במידע ביטחוני רגיש, או מידע אחר שהחוק מתיר שלא למסור. הניסיון בארצות הברית העלה כי הלקוח העיקרי השני של חוק כזה הם תאגידים כלכליים, שאוספים מידע, מצליבים אותו ומשתמשים בו לקידום האינטרסים העסקיים שלהם. יותר מהפן הביטחוני, מודאג ח"כ צוקר מההיבט הזה של החוק, ומהדיקטטורה הכלכלית של בעלי ההון שעלולה להסתייע בו.

כך שלמרות שהחוק נראה לנו לטובת האזרח הקטן, הצמא למידע, הרי התמונה יותר מורכבת. קשה להעלות על הדעת אזרח מן השורה שיוצא להתדיינויות ארוכות בבית המשפט נגד רשויות שמסרבות למסור לו מידע. המותרות האלו שמורות בדרך-כלל לבעלי הממון, שלא משלמים לעורכי-הדין את שכר טרחתם מכיסם. במידה רבה נישאר תלויים ברצונן הטוב של הרשויות לנהוג על-פי רוח החוק (צוקר מספר שבצבא כבר מכינים את ספר פקודות מטכ"ל, שעד כה לא היה זמין אפילו לחייל הפשוט, שלא לדבר על הציבור), ובתקשורת, שכעת תצטרך יותר מתמיד לייצג את האזרח הקטן. הרשת תעזור לנו להפיץ את המידע, אבל קודם אנחנו צריכים לקבל אותו.

וואלה! היום, 4.1.1999

Read Full Post »

פורסם בוואלה! היום, 3.1.1999

כלקוחת כבוד של חנות הספרים המקוונת "אמזון" (חשבון הבנק שלי חש בתוצאות בשנים האחרונות), ניגשתי לבחון את האתר החדש של סטימצקי מתוך שמחה מהולה בחשדנות של מי שהורגלה בפינוקים. קשה להתחרות עם אמזון: הם מחכים לי בכניסה עם רשימת המלצות האישית, שמורכבת על בסיס ניתוח קניותי הקודמות, למקרה שלא נכנסתי בעקבות השירות האישי שבו הם מעדכנים את לקוחותיהם, באי-מייל, על ספרים חדשים בתחומים המעניינים אותם. אישור מפורט על הקנייה, ומאוחר יותר על משלוח הספרים, נשלח מיידית, וכל פנייה, כולל ביטול הזמנה, נענית במהירות ובנימוס האמריקאי האופייני. אמזון כבר מזמן איננה רק חנות ספרים; יש בה מחלקת מוסיקה גדולה, ספרי אודיו, אפשרות לרכוש תלושי מתנה וירטואליים, ולאחרונה נפתחה בה מחלקת מתנות שכוללת בין השאר גם אביזרי מחשב. למרות שהיא עדיין לא נושאת רווחים, זוהי ללא ספק אחת מיוזמות הרשת הבולטות, שמנצלת את יתרונות הסייבר (חנות הספרים הפיסית אמזון לא קיימת בשום מקום) ומספקת שירות כמו שצריך. אמזון גם נותנת ללקוחותיה יחס אישי באמצעות תשורות קטנות שהיא שולחת להם, שמחזקות את הקשר. כל מי שלקח פעם קורס בניהול עסקים יודע שהחוכמה היא לא לגרום ללקוח להיכנס לחנות שלך, אלא לגרום לו לחזור אליה. ואמזון הצליחו לגרום לי להיות "לקוחה קשורה" עד כדי כך שאני מעדיפה אותם לעתים על מתחרים זולים יותר; אצלם אני לא צריכה להכניס שוב את פרטי כרטיס האשראי שלי ובכלל, אנחנו כבר מכירים זה את זה כמו נעל בית ישנה. בקיצור, אני משאת נפשו של כל בעל עסק, וירטואלי או מציאותי.

ושלא תחשבו שאין אלטרנטיבות. ברנס אנד נובל, הרשת האמריקאית הידועה, נכנסה לאחרונה בכל הכוח לאינטרנט, מסתייעת בגיבויים של עיתונים מרכזיים כמו הניו-יורק טיימס, טיים מגזין ואחרים, שמקשרים אופציית חיפוש אליה מהאתר שלהם. היא דומה מאד לאמזון, עם מחלקות ייחודיות למגזינים ולתוכנות, וחיפוש מיוחד לספרים שאזלו בהוצאה ולספרים משומשים. ברנס אנד נובל מתייחסת מאד ברצינות לתחרות עם אמזון, שהצליחה בשנות קיומה להקים מערכת פרסום מרשימה, ומאפשרת לאתרים רבים מאד להיות סוכני משנה שלה. אחת המשימות המיידיות שעומדות בפני ברנס אנד נובל היא דווקא טכנית במהותה: כיצד להביא לידיעת הגולשים שהכתובת הוירטואלית שלה היא ללא סימן ה &, שאיננו מזוהה באינטרנט. אבל יש לשער שהיא היתה מוכנה לקנות מייד את הבעיה הזו כבעיה העיקרית. וחוץ משתי הגדולות קיימות ברשת חנויות רבות נוספות, וגם מנוע חיפוש חביב במיוחד, שמאפשר לכם לאתר את החנות בה הספר שאתם מבקשים הוא הזול ביותר, תוך שהוא מחשב אפילו את הוצאות המשלוח ביחס לכתובתכם. אבל בכולן, כידוע, לא מוכרים ספרים בעברית. וכשמדובר בשוק הישראלי, השם שעולה מייד הוא, איך לא, סטימצקי.

סטימצקי היא מי שכולם אוהבים לשנוא. זה מפני שאנחנו, הלקוחות בעלי המודעות, לא אוהבים שאין לנו אלטרנטיבות. והיום כשהולכים לקנות ספר בארץ, זה ברור שהולכים לסטימצקי; השם שלה הפך זהה לשם המוצר. היא פשוט בלעה את כל החנויות הקטנות (זוכרים את "פרוזה" המקסימה בדיזינגוף סנטר?). סטימצקי היום מקימה ומפילה סופרים והוצאות לאור, כי כולם תלויים במנגנון ההפצה שלה. נכון שזה מאפשר לה לתת לנו הנחות נאות מדי פעם, אבל אל"ף היא לא עושה את זה מספיק ובי"ת, גם בזה אנחנו תלויים לחלוטין בטעם שלהם; והמונוליטיות הזאת, איך לומר, היא לא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לאמנות. בכל אופן, שלא תחשבו שרק עכשיו הם תפסו את הפוטנציאל של האינטרנט. לסטימצקי היתה פעם חנות מקוונת שהיתה פלופ רציני. בשלב מסוים הבינו את זה גם שם, והחנות נעלמה מהמרחב הווירטואלי. אין ספק שמאז ועד השקת החנות החדשה הופקו לקחים, ונלמד גם מהניסיון שהצטבר בינתיים במסחר מקוון. החנות החדשה נמצאת למעשה בשלב הרצה ובתהליכי בנייה (היא עדיין לא פורסמה רשמית), כך שהסקירה לא תהיה הוגנת לחלוטין. אני מאד סקרנית לראות את בית הקפה הווירטואלי שלה, שעדיין לא פועל, שבו נוכל לדפדף בספרים, כלומר, לקרוא פרק מתוכם (רעיון שלקוח ממוסף הספרים של הניו-יורק טיימס, לדעתי). בסטימצקי מבטיחים לנו גם קפה על חשבונם; הם בטח מתכוונים לשלוח לנו איזו ג'אווה.

סטימצקי היא חנות נעימה לעין, שמספקת שירות לקוחות להזמנת ספר שלא נמצא או להערות אחרות (הם חזרו אלי כבר למחרת), נותנת אפשרות לקבוע העדפות לדפדוף באתר, ופועלת, כמובן, על שרת מאובטח. החיסרון העיקרי שלה הוא היעדר מידע ברור. כשמבצעים הזמנה נועד מילוי הפרטים "ללקוחות רשומים בלבד", בלי שמובן היכן נרשמים. סטימצקי גם לא מתחשבת מספיק בחוסר הביטחון של הקונה הוירטואלי, שלא יודע איזה קליק שלו הופך העסקה למוגמרת. באמזון טורחים בכל שלב ליידע אותנו שבשלב הבא עוד נוכל לבטל את העסקה, ומתריעים בבירור לפני השלב הסופי. לא ברור אם מישהו שקיבל מתנה יכול להחליף ספר (בסטימצקי הבהירו כי כל ספר אפשר יהיה להחליף בחנויות סטימצקי בעולם האמיתי). גם האפשרות למען משלוח למישהו אחר לא מוצגת באופן ברור. חוסר מידע מספיק יכול להוות בעיה רצינית בחנות מקוונת, כשאין מוכר זמין להשלים את החסר, ומגבירה את חוסר ביטחונו של הקונה בכך שלא תיפול טעות בהזמנתו.

ברשת פועלת כבר זמן-מה חנות ספרים ישראלית נוספת, "דיבוק", שבאופן אישי אין לי איתה ניסיון טוב במיוחד. נקודת התורפה של המסחר הישראלי – השירות – לא פוסחת גם על המסחר המקוון, ואולי זה לא מפתיע. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל אין עמידה בזמנים, לא כל הספרים מגיעים, ואפילו לא טורחים להשיב לאי-מייל (בקשת התגובה לכתבה זו קיבלה מענה אחרי 5 ימים). בקיצור – את הספרים שהזמנתי שם יכולתי לקנות עשר פעמים בחנות ליד העבודה, וניסיון דומה צברו כמה מחברי. אולי פונקתי מדי באמזון, אבל כשמדובר בספרים בעברית יש לנו אלטרנטיבה, ולכן תהיה תחרות, שנקווה שנוכל להפיק ממנה את המירב. לגבי סטימצקי זה לא כל כך תופס, כאמור. אז נקנה בסטימצקי RL (איזו עוד ברירה יש לנו), מה אכפת להם? בדיבוק מודעים לבעיה ומנסים לתקן אותה: בימים אלו הצטרפה לצוות שלהם עובדת שתפקידה הבלעדי יהיה הקשר עם הלקוחות בדואר אלקטרוני. בעניין עמידה בלוח זמנים, אומרים בדיבוק כי בדרך-כלל העיכוב הוא בהוצאות הספרים. דיבוק מתכננים להוסיף בעתיד פונקציות כמו חיפוש ספרים נדירים, ובקרוב מאד הם יתנו הנחה גורפת על המחיר הקטלוגי של כל הספרים. חיסרון נוסף שלהם, לעומת סטימצקי, הוא שהם לא עובדים עם כל ההוצאות; חלק מהוצאות הספרים בכלל לא ממוחשבות, ולכן הם נאלצים לוותר על ייצוגן באתר. מצד שני, דיבוק מארחת מדי חודש בסלון שלה את סופר החודש לצ'אט עם הגולשים, רעיון שאם ימשיכו אותו שם בכיוונים הנכונים, יש לו פוטנציאל להפוך אותה מחנות סתם לקהילת ספרים וירטואלית. בדיבוק גם מביאים ביקורות ספרים בעברית, ובסטימצקי דבקים דווקא בלעז. נכון שניו-יורק טיימס הוא אילן נאה להיתלות בו, אבל אפשר גם וגם – לא?

אמזון מילאה צורך מאד ייחודי לצרכנים ישראלים, משום שבארץ מבחר הספרים באנגלית תלוי ברצונו הטוב של סטימצקי (או בחנויות האוניברסיטאיות), והמחיר שלהם שערורייתי ממש. קנייה באמזון חוסכת גם את התיווך וגם את המיסים. השאלה שצריכות חנויות ספרים ישראליות, שפועלות ברשת, לשאול את עצמן, היא מדוע יעדיף הצרכן לקנות דרכן, ולא בקניון הקרוב. תשובות אפשריות יכולות להיות המחיר, ולשם כך עליהן לתת הנחה, הנוחות שבחיפוש וקנייה ללא "מגע יד אדם". חנויות בעולם האמיתי מספקות צרכים אחרים, שזה הוירטואלי לא יוכל להם: הדפדוף, השיחה עם אנשים נוספים, וסתם כניסה מזדמנת לחנות, שעל הכיף שהיא מזמנת לא צריך להכביר מלים באזני אוהבי ספרים. אל חנות מקוונת נכנסים, נדמה לי, בעיקר כשיודעים בדיוק מה רוצים לקנות, ולא רוצים לבזבז זמן (או מזומנים על הספרים שלא התכוונו לרכוש ובכל-זאת אנחנו תמיד יוצאים איתם מהחנות…. ). כשזו הנחת העבודה, צריכה חנות מקוונת לספק שירותי חיפוש יעילים, ולקצר מאד את תהליך הצ'ק-אאוט, שהניסיון מוכיח שהוא העקב אכילס של קנייה מקוונת, משום שהצרכנים נוטים לאבד את סבלנותם במהלך התהליך המתיש. אמזון ייעלה מאד את התהליך הזה, ומאפשרת כיום ללקוחותיה לערוך קנייה בלחיצת כפתור אחד. חיפוש אפשר לבצע בה בכל מגוון האפשרויות שעולות על הדעת. החל ממלות מפתח ועד ה ISBN (המספר הסידורי של הספר). החיפוש בסטימצקי סביר, למרות שחיפוש על-פי מחלקות (עיון, סיפורת, ילדים וכו') אינו אפשרי מכל הדפים. הבעיה היא יותר בתוצאות החיפוש: מדוע ספר שאני יודעת בבירור שנמצא בחנויות סטימצקי בעולם האמיתי אינו זמין כאן? זה רק בשלב ההרצה, אומרים בסטימצקי, שבו לא עובדים עם המאגר המלא והמעודכן. מלבד זאת, למי שלא אוהב עוגיות, כמוני, צריך להסביר שבתהליך הזה חייבים לאשר את קבלתן, אחרת חלק גדול מהשירותים לא פועל. וזה נכון גם לגבי דיבוק. אבל בה, לפחות, עושים בעוגיות שימוש חיובי בכך ששומרים ללקוח את סל הקניות שמילא בפעם שעברה, בלי לקנות עדיין. כשחזרתי לסטימצקי, היתה עגלת הקניות (אצלם זו עגלה. בסופרמרקט כמו בסופרמרקט) שלי ריקה. הנה המסר לכל החנויות המקוונות, ספרים או משהו אחר: אם כבר קיבלתם מאיתנו פרטים, לפחות תעשו איתם משהו לטובת הלקוחות.

הערה,2003: בינתיים סטימצקי שדרגה שוב את האתר שלה, ונוספו חנויות רבות, כמו מיתוס, בקבוק, בוקנט, אקדמון, דיונון ועוד. השוו מחירים ואל תשכחו לחשב את מחיר המשלוח.

Read Full Post »

ב 10 בדצמבר השנה, יום זכויות האדם הבינלאומי, יצוינו 50 שנה להכרזת זכויות האדם של האו"ם, שהיא מסמך היסוד של תקופתנו, ממנו שואב המאבק הבינלאומי את תוקפו. "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", כפי שהיא נקראת בשמה המלא, פותחת בכך שהיא ממקמת את עצמה בהקשר היסטורי ברור: "הואיל והזלזול בזכויות האדם וביזוין הבשילו מעשים פראיים שפגעו קשה במצפונה של האנושות". במועד החתימה על ההכרזה, 3 שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, ברור לכל מהם אותם "מעשים פראיים" שההכרזה מנסה למנוע את הישנותם בעתיד, באמצעות התחייבותן של כל המדינות החתומות לשמור, לכבד ולהגן את זכויות האדם של תושביהן. לעתים קרובות, כפי שאנו יודעים, ללא הצלחה. ומעל הכל, מרחפות מלותיו האלמותיות של תומס ג'פרסון, מנסח הכרזת העצמאות של ארה"ב, שזומררו בעליצות צבעונית בסרט "שיער": "אנו מאמינים כי אמיתות אלו הן ברורות מאליהן, שכל בני-האדם נולדו שווים, וכי הוענקו להם … זכויות שאינן ניתנות להפקעה, ביניהן הזכות לחיים, לחירות ולחתירה אחר האושר".

לרשת תרומה שקשה להפריז בערכה למאבק למען זכויות האדם. ראשית, במידע המקיף והזמין שאפשר לספק בה. האפשרות החופשית להעביר מידע וירטואלי מאפשרת לגבור על ההשתקה שמנסה לכפות השלטון, בכל מקום, על הפרות זכויות האדם שהוא מבצע, ולעקוף את הצנזורה שמוטלת, על-פי רוב, על ההפרות הבוטות. שנית, באפשרות שהיא יוצרת לארגן במהירות, באמצעות המידע הזה, רשת פעולה. רוב הפעולות הדחופות שארגונים לזכויות אדם מארגנים באופן בינלאומי שייכות לקטגוריה של לחץ ציבורי באמצעות משלוח מאורגן של מכתבים, פקסים או דואר אלקטרוני לממשלה מסוים, במחאה על פעולותיה. נשמע נאיבי? בפועל זה עובד. ממשלות רגישות מאד לשמן הטוב, מתברר.

בעולם אתרים רבים שמוקדשים לזכויות האדם ולמאבק ליישומן. כולם מקשרים לאתרים ואינדקסים נוספים. כמו-כן ניתן למצוא את כל מסמכי היסוד בנושא, החל מהמגנה כרטה (כתב זכויות) מ-1215, שהיא כנראה המסמך הראשון שאוסר על הפרת זכויות ללא בסיס חוקי, למרות שהמלה "זכויות" עצמה עדיין לא מוזכרת בו; עבור בנאומו המפורסם של מרטין לותר קינג ("יש לי חלום…"), וכלה בכל האמנות הבינלאומיות הרלוונטיות. באתר המרשים של האו"ם שפע מידע על פעילות הארגון, ומנוע חיפוש. לאמנסטי – הארגון הבינלאומי הגדול (והא-פוליטי) להגנה על זכויות אדם – אתר גדול, מתוחזק ומעודכן בקביעות. ניתן למצוא בו, בין היתר, את תקצירי הדוחות שלו, חדשות מכל העולם, ופעולות דחופות נגד הפרת זכויות אדם. אתר נוסף, מוקפד וראוי לציון הוא הרשת לזכויות האדם. גם לאתר של Human Rights Watch, שהוא ארגון חשוב הזוכה להוקרה על מאבקיו ברחבי העולם שווה להיכנס, בעיקר בגלל התוכן שלו ופחות בגלל הצורה.

בארץ, חנכה השבוע האגודה לזכויות האזרח אתר חדש בשיתוף עם "סנונית". זהו פרויקט ייחודי שמעלה לרשת תכנית לימודים מקוונת בנושא זכויות האדם והאזרח, המורכבת מפעילות מתוקשבת, דיון בכתה, היעזרות במאגרי מידע, קבוצות דיון ברשת והנחיה וירטואלית. האתר בנוי במיטב המסורת של "סנונית", ויש לקוות שיתרום גם למיומנות הרשת של התלמידים בנוסף להפנמת הנושא. למרות שהאתר נושא אופי חינוכי ברור, הוא מומלץ לא רק לתלמידים ולאנשי חינוך, אלא לכל מי שרוצה לבדוק את הידע שלו בנושא. הוא מהווה שיפור ניכר לעומת האתר הישן של האגודה, שהמידע שהיה כלול בו הובא באנגלית בלבד, אך עדיין חסר דיווח על אירועים רבים בעלי עניין לציבור שמארגנת האגודה בעולם האמיתי, ולא רק השבוע.

כמה ארגוני זכויות אדם מקדישים מקום מיוחד באתרם לציון היובל, ביניהם אתר זכויות-האדם של האו"ם ואמנסטי. אתר האו"ם מציע יותר מ 50 רעיונות (85, ליתר דיוק) לציון היובל, ביניהם 7 שניתנים ליישום בתחום המדיה והאינטרנט. אמנסטי מחתימה מזה כמה חודשים על נוסח ההכרזה, על-מנת להגיש מיליוני חתימות לעצרת האו"ם ב 10 בדצמבר. אתר הארגון ברשת הוא אחד המקומות בהם ניתן לחתום און-ליין, על ההכרזה, יוזמה שבוצעה בשיתוף עם מנוע החיפוש Excite. גם האתר של הסניף הישראלי של אמנסטי מפנה להחתמה המקוונת, בנוסף למידע כללי שהוא מספק על הארגון ולאפשרות להצטרף אליו (לא ממש און-ליין; מהאתר אפשר לשלוח טופס שמהווה רק בקשה להצטרפות) באתר של אמנסטי העולמית תוכלו למצוא גם רשימה מפורטת של אירועים שנערכים לכבוד יום זה, על-פי מדינה.

רנה קאסין, הידעתם, הוא לא רק בית-ספר בירושלים אלא מי שהיה ממנסחי הטיוטה להכרזה שאנו עוסקים בה, נשיא בית המשפט האירופי לזכויות האדם ופרופסור למשפט בינלאומי, שתרומתו להגנת זכויות האדם ולניסוח ההכרזה זיכו אותו, בשנת 1968, בפרס נובל לשלום. באחד מנאומיו הוא אומר כי מטרת זכויות האדם היא להבטיח שהעולם לא ייבנה על סבל אנושי, וזוהי לבטח תמצית ראויה לשמה לזכויות האדם.

וואלה! היום, 10.12.1998

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »